הכל דיבורים? לא בטוח. בשנים האחרונות אנחנו רואים יותר ויותר סרטים שיש בהם פחות ופחות דיאלוגים בשפה מדוברת. "הארטיסט" הצרפתי שיחזר את ימי הסרט האילם, "השבט" האוקראיני התנהל כולו בשפת הסימנים, "מעשה פלאים" האינדי של טוד היינס עקב אחר ילדה חירשת וכך הלאה. הרשימה הזו כללה בעיקר תוצרים אמנותיים שערכו את הבכורה שלהם בפסטיבל קאן, אבל עכשיו מצטרף אליה גם להיט ז'אנר מסחרי: "מקום שקט" של ג'ון קרסינסקי, שכבש את טבלת שוברי הקופות בארצות הברית בסוף השבוע האחרון עם הכנסות של כחמישים מיליון יותר, הפתיחה הכי חזקה השנה אחרי זו של "הפנתר השחור". נוסף לכך, גם המבקרים גומרים עליו את ההלל.
גם בישראל עלה הסרט בסוף השבוע האחרון, וכך אפשר להתרשם על מה כל המהומה. קרסינסקי היה מוכר עד כה בעיקר כשחקן, למשל ב"המשרד", וזה סרטו השלישי כבמאי, לאחר ששני הקודמים זכו לפחות תהודה. הוא גם מככב כאן, בצד זוגתו בחיים אמילי בלאנט, כזוג החי בעולם פוסט-אפוקליפטי בו השורדים ניצודים בידי יצורים מזוויעים, והם מנסים להימלט מציפורניהם עם בנם ובת. הבת היא חירשת מלידה, ומגלמת אותה מיליסנט סימונדס, הסובלת מליקוי שמיעה גם במציאות, וגילמה תפקיד דומה מוקדם יותר השנה באותו "מעשה פלאים" שכבר הזכרנו. ריאיון עמה יתפרסם כאן בחודש הבא.
אותם יצורים טורפים, מסתבר, עיוורים, אך כפיצוי על כך, יש להם אוזניים חדות והם מאתרים את הטרף לפי חוש השמיעה. לכן, על גיבורי הסרט למצוא דרכים אחרות לתקשר ביניהם ולא לצייץ. בעבר, אחד מבני המשפחה סטה מן החוק הזה, והתוצאה היתה מחרידה. אלה שנותרו, נאלצים להתמודד עם המטען של הטראומה. אם לא די בכל זה, כדי להקשות עוד יותר את העניינים, האם בהריון נוסף, מה שכמובן לא מקל עליה את ההדממה.
לעתים, מוצאים בני המשפחה את הדרך לדבר ביניהם: למשל, אם הם מסתתרים מאחורי זרם מים רועש שמסווה את הדיבורים שלהם. עם זאת, רוב הזמן התקשורת ביניהם מתנהל בשפת הסימנים או בצורות דוממות אחרות. זה לא משהו שאנחנו רגילים לו בסוג כזה של קולנוע, והולם תוצרים אמנותיים ומופשטים יותר, אך קרסינסקי מוכיח שגם כך אפשר למשוך קהל. עובדה שהציבור בארצות הברית נענה לסרטו, ובזמן הצפייה בו, אפשר להבין למה: למרות סגנונו הלא שגרתי ואולי דווקא בגללו, הוא סוחף, אפקטיבי ומעורר מתח והזדהות. נוסף לכך, "מקום שקט" גם מצליח להבהיל על אמת, ולגרום לצופה להתפתל בכיסא או לקפוץ ממנו.
אך תהיה זו טעות לקטלג את "מקום שקט" כזוועתון מפחיד ותו לא. הוא גם משלב רבדים וז'אנרים נוספים. במובן מסוים, זהו גם סרט הישרדות קלאסי, מן הסוג המתאר כיצד גיבורים נדרשים לגלות תושיה הולכת וגוברת כדי להישאר בחיים, וכך גם חושפים מה גדול האינסטינקט ההישרדותי של האדם, ומה הוא מוכן לעשות כדי להציל את עצמו ואת היקרים לו. נוסף לכך, מדובר גם בדרמה משפחתית, אינטימית וקאמרית, שלמעשה יש בה ארבע דמויות בלבד. כמו כן, קשה גם שלא לראות בה אלגוריה פוליטית, ולזהות את האירוניה הטמונה בסיפור על עולם שאי אפשר להשמיע בו ולו ציוץ, המגיע לאקרנים דווקא בעידן של הנשיא הצייצן מכולם.
מעל כל אלה, גם לאור העובדה שחלקים ניכרים מן העלילה מתרחשים ביער, קשה שלא למצוא בה הדים לשואת יהודי אירופה, ולסיפורים על הורים במחבוא שנדרשו להשתיק את עולליהם בכל דרך כדי שרעשיהם לא ימשכו תשומת לב. כשאנו חוזים במשפחה העומדת במרכז "מקום שקט" ממציאה שלל טריקים כדי להמשך לקיים את שגרת חייה בלי רעשים מיותרים, מיד עולה בזיכרון הקטע מיומנה של אנה פרנק, בו היא מתארת כיצד בני משפחתה נהגו באופן דומה בעליית הגג, כדי שהעובדים במפעל מתחתיהם לא יחשדו בקיומם.
אך למרות כל הרבדים הללו, ואף שהסרט נמשך קצת פחות מתשעים דקות, בכל זאת לעתים יש תחושה שהוא נמרח, וכי האורך שלו גדול עליו. בעיה נוספת: יש בו חורים כה גדולים, עד שאפשר להחביא בהם גם עדר פילים. הקטנוניות העכשווית בכל הקשור למופרכת עלילתית יכולה להעיק לפעמים, אך כאן חוסר ההיגיון הפנימי זועק לשמים יותר מדי פעמים, באופן שמסיח את הדעת ופוגם בהנאה. לנוכח זה, סליחה על משחק המילים, קשה לשתוק.
לזכותו של הסרט ייאמר כי בצד הקטעים המתים והפחות מוצלחים, יש בו רגעים יפים בשפע. בכל פעם שהמתח בו צונח, הוא יודע להתרומם, ונבנה לקראת סיומת מוחצת ומספקת. למרות חסרונותיו, וגם אם ההתלהבות ממנו באמריקה מופרזת כרגיל, "מקום שקט" הוא בסך הכל חוויה מקורית, מפתיעה, חזקה ומעוררת מחשבה. אין ספק שהתעשייה תנסה במהרה לחקות את הצלחתו, אז נותר רק לקוות שלפחות חלק מן החיקויים הללו יהיו ראויים גם כן.
