אבדות קטנות: "המורה לעברית" מיטיב להציג את דמות המהגר הישראלי בארה"ב

קובץ הנובלות של מאיה ערד כולל שלושה סיפורים על גיבורות ישראליות מעבר לים. האתגרים שהן חוות מול האקדמיה, המשפחה ותרבות הנוער, מוצגות אמנם מנקודת מבט של מהגרת, אבל כוללים רגשות וסיטואציות אנושיות שמייצרות חוויית קריאה ערבה

ערן הורוביץ

במרכז קובץ הנובלות החדש של מאיה ערד ניצבות שלוש נשים שנותרו מאחור. האקדמיה, המשפחה, תרבות הנוער - כל אלה השתנו לבלי היכר, אך ההכרח לגשר על הפערים הללו נותר בידי גיבורות הסיפורים. אילנה, מורה ותיקה לעברית, בנתה לעצמה "אימפריה" קטנה של לימוד עברית בקולג' באזור שיקגו. במאמץ של שנים ארגנה "בוק קלאב" בעברית, הזמינה סופרים ישראלים, גייסה כספים וחגגה את יום העצמאות בחברת תלמידיה. בקצרה, יכלה לומר, עברית - זה אני. אבל לאחר שחברתה, המרצה החביבה לספרות עברית, מקבלת תקן בארץ ועוזבת, מאייש את משרתה מלומד צעיר ושאפתן, בוגר אוניברסיטאות ליגת הקיסוס. אם עד עכשיו הספרות העברית נכתבה בעברית וקיימה זיקה מסוימת למדינת ישראל, הרי שיועד ברגמן-הררי, המרצה החדש, מוכיח אחרת. עבודתו עוסקת בהיידגר, חבר המפלגה הנאצית, כסופר יהודי; מול דוכן יום העצמאות שלה היא מוצאת אותו בדוכן ה-BDS. וכשאילנה מבקשת שימליץ לתלמידיו לספרות עברית על לימוד עברית, הוא משיב שאם כבר ללמוד שפה - אז יידיש או גרמנית.

בוודאי ניתן למצוא כאלה אקדמאים ישראלים בארצות הברית, נסיכי התארים היוקרתיים ונתיני האופנות באקדמיה. אף על פי כן, דמותו של יועד היא קריקטורה. הוא הוסיף את שם המשפחה "ברגמן" לשם המעוברת "הררי" בנימוק של "שלילת-שלילת הגלות". אין בו אלא התנשאות, צביעות, נבזות - ועם זאת, הקולג' יוצא מגדרו כדי לשמור אותו בשורותיו. וגם אם סובביו אינם צועקים זאת, הרי שהקורא יודע: המלך הוא עירום. לפיכך אינו דמות מעניינת. אבל בקריאה קרובה, קשה שלא להשוות בין דמותו לבין דמות הגיבורה. שניהם, בסופו של דבר, מעין כפילים: אופורטוניסטים, תלושים, יורדים מהארץ, גם אם כשליחים שלה. המאבק ביניהם לא היה מעניין אם הקורא היה בטוח בצדקתה - והקורא אינו בטוח. גם היא-עצמה אינה בטוחה, ואולי זה מה שגורם לה להירשם לסדנת הממואר כדי לתעד את חייה. שכן איזה חותם עשוי להשאיר הישראלי הגולה בארצות-הברית? האם שורשיו מדומים? האם אימפריית העברית, שלא קמה ביום אחד, תיפול ביום אחד ותיעלם כלא-הייתה? ואם כך - מי יזכור אותה? והאם היא ראויה להיזכר? דמותו של יועד בהחלט מעוררת במורה לעברית את השאלות הללו - והשאלות הללו מכמירות את לבנו.

מאיה ערד אמנם מזדהה עם גיבורותיה ואוהבת אותן, אין לי ספק בכך, אך מיטיבה עם-זאת להעביר את הטרחנות, הטעם הרע ואף הרשעות שלהן; הקורא מחבב אותן, אבל אינו שוכח שהן קצת בלתי-נסבלות. תחושת ההזדהות הקצת-אשמה הזאת מוכרת לי מסיפורי צ'כוב ואליס מונרו, ולטעמי היא הכרחית לז'אנר הספרות הקצרה. בכל אחת משלוש הנובלות הגיבורה נדמית כטובה ומיטיבה, אלא שבמהרה תגלה בתוך עצמה רשעות שמפתיעה גם אותה: אילנה מזמינה את יועד לארוחת שישי ומנסה תכופות להגיע לליבו. אבל כאשר הוא אינו מתקבל לאוניברסיטה במרילנד ונאלץ להישאר בקולג' הבינוני שלהם, רגשות ארסיים עולים בה: הוא אמנם יישאר, אבל "לפחות תוכל לשמוח לאידו, לראות אותו מושפל". בנובלה השנייה, אם ישראלית נוסעת לבקר את משפחתו של בנה בעמק הסיליקון ונתקלת בצינה עוינת. אך במהרה הגיבורה המיטיבה מוצאת בעצמה רגשות-נקם כלפי כלתה הצוננת, מיה, כאשר הנכד בוכה ומסרב להשתתף במסיבה: "נגד רצונה היא מרגישה משהו דומה לשמחה לאיד. גם מיה לא חסינה. הבן שלה עוד יעשה הרבה דברים למורת רוחה. הרבה הרבה דברים".

אבל בנובלה השלישית הכפילות מקבלת את ביטויה החריף ביותר - ואם להיות מדויקים, את ביטויה הטראגי. אפרת, גיבורת הנובלה, מנסה לעזור לליבי, בתה הלא פופולרית, לעלות בסולם החברתי. הילדה הנבונה והרגישה נופלת קורבן לחבורת-מתבגרות אכזרית, ש"צריכות את ליבי מפני שכל חבורה צריכה מישהי כזאת. מישהי שהאחרות יכולות להסתכל עליה ולומר לעצמן, אולי אני לא בטופ, אבל לפחות לא הגעתי לתחתית, כמוה". האם מגיעה לכך שהיא נכנסת לרשתות החברתיות, ומתוך רצון נואש לקדם את בתה מתחילה להשתתף בצ'אטים בשמה. כמובן שאין לה סיכוי להבין את כל הקיצורים (STFU, GTG) או לעמוד בקצב המסחרר של השיחה הצבועה, בה הבנות מעליבות אחת את השנייה "רק בכאילו. אבל גם הרק בכאילו הוא בכאילו". הטרגדיה טמונה בכך שבכוח אהבת האם שלה אפרת אמנם מוצאת לבתה חברה; אבל אותה אהבת-אם עזה היא המובילה אותה להרוס את ברית-החברות. התכונה הנעלה של האם היא זאת שמכשילה אותה. היא אף מנצלת את עילום-השם ומשתלחת באכזריות בילדה שאכזבה את בתה.

עוד באותו נושא

הדבורה מאיה

לכתבה המלאה

הסיפורים מתרחשים בסביבה אמריקאית, אך הפרטים שערד משלבת בסיפוריה הופכים אותה למובנת עבור הקורא הישראלי. ניכר שהסיפורים נכתבו על-ידי סופרת שמתגוררת בארצות הברית כבר זמן רב. "אין פה סבתות", היא כותבת בנובלה השנייה. גילויים מהסוג הזה הם אמנם טריוויאליים - הרי ברור שהישראלים לא מהגרים בחמולות - אבל הם חודרים אל הוויית המהגר הישראלי באמריקה של ימינו. כך חשתי גם כשקראתי שמיה כעסה על בעלה, יורם, שלא הגיע למסיבה, אף על פי "שהיו שם כמה אנשים שקשרים איתם היו יכולים מאוד להועיל לו". ניכר שהסופרת מכירה בדיוק את הזן אותו היא מאפיינת, כאשר היא כותבת: "בכל חברה יש אחד כזה, מישהו שנשאר מאחור כשכולם המשיכו לעמדות ניהול. מישהו מקצועי, עם המון ניסיון. מישהו שיודע את העבודה, שיכול לפתור בקלות כל מיני באגים. בדרך כלל הם קצת אוטיסטים, הטיפוסים האלה. כאלה עם שביל בצד וסנדלים עם גרביים, מה שקוראים בלי כישורים חברתיים".

אכן, שלושת הסיפורים של ערד הם על טרגדיות "קטנות". אמנם לא נמצא בהן לא הריגת נפשות, לא סכסוכי-אהבים ואפילו לא זכיות בגורל וירושות פתאומיות, אך בהחלט נמצא בהן מנעד של רגשות אנושיים, שאמנם אינו חובק-כל, אבל הוא חינני וערב לקריאה.


המורה לעברית / מאיה ערד. הוצאת חרגול פלוס. 243 עמודים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully