באיחור משמעותי של חצי שנה אחרי שעלה לאקרנים בארה"ב, הגיע סוף סוף סרטו החדש של ריצ'רד לינקלייטר גם לישראל. אפשר להעריך שהעיכוב הזה נוצר משום שבאותה תקופה הוא הוזכר כמועמד מוביל לאוסקר, שהתקרר ונעלם לחלוטין עם התקדמות עונת הפרסים. וכך, במקרה או לא במקרה, הוא נוחת כאן בדיוק ברגע הנכון. הסופ"ש שאחרי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל - על הכאב העצום והאובדן הבלתי נתפס שבו, ומולם הצורך להמשיך את החיים בכל זאת - הופך את התמות במרכזו לאוניברסליות ורלוונטיות, מה שכנראה לא היה עובד לו היה מופץ כאן בדצמבר.
את "חברים לחיים" ביים וכתב לינקלייטר (בצוותא עם דריל פוניסקן) בהשראת "הפרט האחרון" של האל אשבי מ-1973. הסרט ההוא, בכיכובו של ג'ק ניקולסון, הציג חברות בלתי צפויה שנרקמת בין שני אנשי חיל הים והאסיר שהם אמורים ללוות למשפט צבאי. "חברים לחיים" לוקח את הנוסחה הזאת ומתבל אותה בהרבה כאב, רגש והדחקה. ב-2003 יוצא לארי "דוק" שפרד (סטיב קארל) לאתר שניים מחבריו לחיל הים ששירתו עמו במהלך מלחמת וייטנאם, כדי שיסייעו לו להביא לקבורה את בנו הנחת שנהרג בעיראק. סאל נלסון (בראיין קרנסטון) המוחצן והקולני הוא הבעלים של פאב כושל במינסוטה, בעוד ריצ'רד מולר (לורנס פישבורן) מצא את האל בעקבות חוויות המלחמה והפך לכומר. המפגש בין השלושה והמסע הארוך שעליהם לעבור עד להלוויה, מציף אל פני השטח טראומות, זיכרונות וחברות שנקברה היטב לאורך השנים.
בידיים של קולנוען מיומן פחות, ובוודאי עם שחקנים מעולים פחות, "חברים לחיים" יכול היה להפוך לקלישאה יבבנית וצפויה על מחיר המלחמה. הלא ההקבלה בין חוסר התוחלת וההיגיון של ההקרבה האמריקאית בוייטנאם לבין זו שהתרחשה בעיראק - ברורה מאליה. שתי המלחמות אופיינו בחיילים, מפקדים ומנהיגים שאיבדו חיש מהר את המטרה הראשונית שבשמה נלחמו, ונסחפו אל בוץ טובעני של מוות וייאוש שנדמה היה כאילו לא ייחלצו ממנו לעולם. לינקלייטר מצליח להתחמק בפיקחות מהמלכודת הזו, בזכות ההתמקדות ברעות. השכול מלווה את "חברים לחיים" כמו חוליה בלתי נפרדת מחבורת שפרד-נלסון-מולר, אבל ככזה הוא גם רק "אחד מהחבר'ה" ואחראי רק לרבע מהאפקט הכולל. באמצעות השילוב הזה בין אבל חברות, מצליח הסרט לומר הרבה יותר מאשר היה יכול לו הפך את האובדן לחזות הכל.
משפטים כמו "אנשים עושים מלחמות ואז מלחמות מעצבות אנשים", הם בדיוק החומר שממנו עשויים הסרטים של לינקלייטר - כאלו שמעבירים את הדמויות במכונת שיקוף שמאפשרות לנו לחזות בקרביים שלהן. שפרד, נלסון ומולר שילמו את המחיר פעמיים: כשיצאו למלחמה וכשחזרו ממנה. הם לא צריכים לומר לנו את זה, והם גם לא עושים זאת. אבל האנשים שהפכו להיות בעקבותיה מעידים שוב ושוב על המחירים (אובדן זהות ואמון שמובילים לבחירות כמו שתייה או התקרבות לדת) ועל האבסורד של המשך מעגל פיאור הגיבורים הנופלים, כדי להצדיק את הסבב חסר התוחלת הבא עם דור חדש של חיילים. אחת הסצנות היפות והכואבות בסרט מתרחשת כשהשלושה מגיעים לאסוף את ארון הקבורה, עם בנאליות של מוות שמזכירה לרגעים את "פוקסטרוט". הסיטואציה הזו שבין שכול, שורדי מלחמה ומחוללי זו שבדרך, כמו גם האופן שבו הסיטואציה מתפתחת, מצליחים לבעוט בבטן ובמקביל גם לנחם. יש משהו בבחירה הזו ובגיבורים האלה שלא מאפשר לנו לאבד תקווה באופן מוחלט, כאילו אומר שאם הם שרדו הכל ונותרו בני אדם - אולי יש עדיין סיכוי.
זה הדין לגבי הסרטים של לינקלייטר בפרט ("התבגרות", טרילוגיית "אחרי") ו"חברים לחיים" בכלל. נדמה שמה שמאפיין את כולם זו אותה אנושיות כביכול בנאלית ושגרתית, שהופכת אצלו להרבה יותר מכך. כאילו עצם העובדה שהדמויות נולדו על דפי התסריט שלו מצליחה להוציא מהן הרבה יותר. גם הפעם הרבה מהאנושיות הזו באה לידי ביטוי בדיאלוגים נהדרים שמעניקים לכל דמות את הגוון הייחודי לה, והמשחק ביניהן מאפשר להן לאפיין זו את זה באמצעות השונות שלהן. כך, למשל, הוורבאליות והצעקנות של סאל מתערבבת תכופות בשקט של מולר ובונה רגעים נפלאים, מצחיקים ועצובים. החבורה הזאת אמנם נושאת עמה טראומה שנותרה מדממת 30 שנים קודם לכן וארון קבורה טרי, אבל במקביל היא חלק מעולם משתנה ומתפתח שהמגע שלה עמו מחולל רגעי קסם של ממש. אין בולשיט במשחק או בכתיבה של "חברים לחיים", לא בהתפכחות ולא בנוסטלגיה - וזה אינו דבר של מה בכך.
השאלה הקטנה שעוטפת את "חברים לחיים" וההפצה הנוכחית שלה בישראל היא האפיל המסחרי שלה. קשה לשכנע צופים פוטנציאליים להגיע לצפות מבחירה בחברות שנבנית מתוך שכול, דווקא כשהם מחפשים את האסקפיזם של הקולנוע כדי לברוח מקשיי היומיום. ואף שאכן אין מדובר בסרט משובב נפש, "חברים לחיים" הוא מסע פיזי ומטאפורי שמקדש את החיים, אינו שופט את גיבוריו, ומלא באהבה אליהם גם כשהם טועים. עם חמלה ואהבה שכזו, גם רגעיו העצובים יותר מלטפים מאשר בועטים - כך שאין סיבה לחשוש ממנו. מקסימום, תצאו ממנו קצת יותר אוהבי אדם מכפי שהייתם כשנכנסתם.