מרטיני ראסיה

אין מה לדבר – כיף, פשוט כיף, לראות ג'יימס בונד חדש. גם מי שלא היה שותף להייפ האגרסיבי סביב הסרט יתקשה להתגבר על התרגשותו כבר בשוט הראשון, בו יורה בונד אל המצלמה. זה חזק מאיתנו. וטוב שכך. "למות ביום אחר" הוא פרק מוצלח וראוי בסדרה. הוא עומד בכל הציפיות, פלוס האלי ברי. משעשע לראות את דמותה מנסה להכניס קצת ניגריות מתונה לעולם השמרני של בונד. הבדיחה הכי מצחיקה בסרט היא התשובה שלה לשאלה "מי שלח אותך להרוג אותי?".

בפיסקה הבאה יש מיני ספוילר הקשור לדקות הראשונות של הסרט. לשיקולכם.

קטע הפתיחה העלה דמעות בעיני. הכיסוי של בונד נחשף והוא נופל בשבי בצפון קוריאה לאחר שנבגד על ידי אחד מאנשיו. הבחורות שמעטרות את שיר הנושא (שלא יוצא לי מהראש) משחקות עם העקרבים שעוקצים אותו, או עשויות מהמים הקרים בהם מטביעים אותו במהלך העינויים. הוא בשבי יותר משנה, הוא מטונף, שיערו ארוך, פניו מעוטרים בזקן מדובלל, והוא נראה כמו טום הנקס ב"להתחיל מחדש". בריטניה מפנה לו את גבה. הסתכלתי על בונד וראיתי את פולארד. ובכיתי.

לשמחתי הקטע הטראגי נגמר אחרי עשר דקות. הוא מתקלח, מתגלח, ממזמז את המסז'יסטית, והכל חוזר לשגרה. או יותר נכון – כמעט לשגרה. "למות ביום אחר" מסמל את קץ עידן הג'נטלמניות הבונדית. כאן הוא נוהג לרוב כערס מן השורה ולא כסוכן חלקלק, ונראה הרבה יותר אמריקאי מבריטי. ייתכן שהשפעת קורותיו בתחילת הסרט היתה מכרעת וצילקה את נפשו לעד.

היופי בבונד הוא שחלק ניכר מההנאה בסרט נובע דווקא מן המוכר ולא מן החדש. הציפייה לרגע בו יציג עצמו לראשונה, הסצינה האחרונה בה הוא מתייחד עם נערתו, המפגש עם קיו, הוודקה-מרטיני - כל אלו הפכו לאבני דרך ולמקדמי הנאה מעולים. מתוקף תפקידו כסרט הרשמי ה-20 בסדרה, "למות ביום אחר" מתרפק על העבר המפואר אף יותר מהמקובל, ומספק כמה מחוות לקודמיו בסדרה, כשהבולטת בהן היא שחזור עלייתה של אורסולה אנדרס, נערת ג'יימס בונד הראשונה, מן הים, אל מול עיניו המשתאות של שון קונרי.