חור שחור

הזיכרון הכי מוקדם שלי ממנחם גולן מחזיר אותנו אחורה לאיזשהו ראיון קדום, ובו התגאה בשתי תרומותיו הייחודיות למדיום הקולנועי במאה ה-20. הראשונה היא חשיפתו של ז'אן קלוד ואן-דאם לעולם. השנייה, והחשובה מבין השתיים לדידו, היא חליצת פונקציית המפיק מאלמוניותה והצבתה בין ראשוני הקרדיטים שפותחים כל סרט. בראייה היסטורית, אין ספק שראיון מסכם זה עם גולן נערך בשלב מוקדם מדי של חייו. סרטו החדש "השיבה מהודו" הוא תרומתו המשמעותית ביותר לקולנוע. בכל תרבות, בכל שפה, בכל מקום על הפלנטה ומחוץ לה בו יהיו אי פעם סימני חיים, יוכלו מעתה ועד עולם קולנוענים לראות ב"השיבה מהודו" תמרור אזהרה מן העבר. תמרור אזהרה אותו יהיו חייבים לזכור, ולעולם לא לשכוח.

זיכרון אחר שלי ממנחם גולן, אמנם קדום פחות, ממקם אותנו שוב בראיון עיתונאי. מנחם גולן לא דיבר בראיון, אלא דובר בו עליו. המרואיין, קולנוען ושחקן מוערך, השמיץ את גולן ברי"ש גלי כשהשתמש בכינוי "מלך הבי מוביז של הקולנוע העולמי" או משהו בסגנון. אני זוכר שבתור אדם מאוד צעיר, הראיון הזה עזר לי להגדיר את טעמי ולמצוא בדברים סדר הגיוני. מנחם גולן פה, והקולנוען והשחקן המוערך שם. תזה ואנטי-תזה. ברנדון ודילן. המשמיץ היה לא אחר מאשר אסי דיין, וכשצפיתי השבוע באותו אסי דיין נבלע בתוך החור השחור, בתוך הלא-כלום התהומי שיצר גולן מה"השיבה מהודו" של א.ב יהושע, לא אגזים אם אומר כי רעדו עמודי התווך של עולמי. כי כששני טעמים מקבילים נפגשים, אפילו במתמטיקה צרופה כבר אי אפשר להאמין.

האמת, הבנתי שלא אוכל לדבר בצורה ישירה על הסרט. אומרים שיש רגעים בחיים בהם מילים אינן יכולות לבטא עוד כלום, ואני מרגיש ש"השיבה מהודו" הוליד רגע כזה. והוא מדהים. ובינינו, כולנו יודעים שלרשימה זו אין יכולת השפעה על אלה שמסיבות שונות החליטו שלא יעזור בית דין והם את "הפקת הענק" של מאסטרו הטראש הישראלי רואים. מדובר באנשים, איך לומר, יותר מדי מיוחדים. אומר רק זאת, שלמרות שתחושה ראשונית היא, אני משוכנע שמדובר כאן בחציית גבולות רבים בברוטאליות חסרת תקדים. גבולות אמנותיים ותרבותיים לבטח, אבל אולי גם אתיים ומוסריים. בעצם, אחרי שקראתי בעיתונים שלא רק א.ב יהושע, הסנדק, לא רוצה שום קשר עם התינוק, אלא שאף האב, הידוע יותר בכינויו "האיש שאהב את עצמו", מתנער מעט מאבהותו, עלה בי חשש כבד שמא מעשה הסדום שעושה הסרט בספר גובל בפלילים.

ובכל זאת, אני מוכן להרחיב על השדיים הנפלאים של ריקי גל, הטוסיק המוצק של אקי אבני, הבטן השטוחה של אורלי פרל והכרס הגדולה של אסי דיין. הם השחקנים האמיתיים בסרט ולהם מחיאות הכפיים. אין בסרט דבר מלבדם, במובן הכי מילולי שאפשר להקנות למשפט. אם כן, הבטחות מקיימים: לריקי גל שדיים נפלאים, לאקי אבני תחת מוצק, לאורלי פרל בטן שטוחה ולאסי דיין כרס גדולה. בזאת הסתיימה הסקירה הרחבה. רק עוד כמה מילים אל ריקי גל, שבקרוס-אובר המחושב בדיוק רב, סוגרת אחרי משהו כמו 15 שנים מעגל: "זה יכול להיות גם סרט קולנוע/ נערה רזה/ שיער ארוך/ חזה כבד/ (או רק פטמות בולטות מאוד)/ ואף אדום מקור (או קוקאין)/ עם להקת הרוק, ברחוב ליד הפארק/ חורף עוד מעט" (מתוך "נערת רוק", מילים: יצחק לאור). ריקי, כמו שאמר אלטון ג'ון: זה השיר שלך.

סמוך מאוד לצפייה ב"השיבה מהודו" הזדמן לי לצפות גם ב"מייקינג אוף". זה לא באמת היה "מאחורי הקלעים" הרשמי, אלא דוקומנטרי בשם "סרט מהחיים", שמפנה מבט פורנוגרפי אל יחסיהם של נעמי גולן ואביה, מנחם. הסרט התיעודי, מהאכזריים ועם זאת מהמרשימים שנראו בתחום, צולם בהודו, לא בדיוק מאחורי אלא יותר בתוך הקלעים של סרט האב, ויש בו כדי להסביר מדוע המצב הוא המצב. התרחבותה של הפרספקטיבה הבזיקה מחשבה רדיקלית באופיה: אולי טעות היא לתפוס את יצירתו של גולן כפעולה אמנותית שלמה. אולי קיים סיכוי שמאז ואן-דאם ועד ריקי גל, מהוליווד ועד פרס ישראל, גולן משתמש באופי הישראלי הטהור בו בורך רק כהכנה לסרט דוקומנטרי נצחי על חייו. כזה שיישאר פה הרבה אחרי "כנפיים שבורות" ודומיו. אולי החמצנו את גאוניותו. אני תוהה על כך רבות עכשיו, אך הצד הביקורתי שלי ממשיך לנדנד לי לצאת בהכרזה על היום בו התחילה התרבות הישראלית לפגע בעצמה.