ישראל מן הסתם לא תזכה לארח את האולימפיאדה גם בשבעים השנה הבאות, אבל אתמול זכינו להמחשה איך היו נראות חגיגות הפתיחה של האירוע הגלובלי לו התקיים אצלנו. כבר מן הדקות הראשונות שלו, טקס המשואות אמש הזכיר בגרנדיוזיות שלו את הספתחים של אולימפיאדות למיניהן, בעיקר לונדון 2012, רק שהפעם המארגנים לא חגגו ערכים של ספורטיביות והרמוניה בינלאומית, אלא יום הולדת של מדינה אחת.
האוסקר כבר למד אותנו בשנה שעברה כמה קשה לתקתק כמו שצריך מעמדים שכאלה, אבל האירוע אתמול עבר בלי תקלות מיוחדות, לפחות לא מן הצד הטכני. להפך: נישא על גבי המחלוקות הציבוריות שסידרו לו יחסי ציבור חלומיים, הוא לא התרסק תחתיהן אלא הלך והתרומם עד שבסוף נהיה מהנה ממש. תפריט מוזיקלי מוצלח, בעיקר נטע ברזילי כמובן; ליהוק מוצלח עוד יותר של מדליקי משואות, כמעט ללא יוצא מן הכלל, וגם של מגישי קטעי קישור למיניהם, חוץ אולי מיעקב כהן שמעט גמגם; ובעיקר הפקה מרשימה, קצבית ואסקפיסטית, כזו שהשכילה לסחוף את הצופים לתוכה.
וכך, גם מי שאינם נמנים עם המחנה הפוליטי של המוחות מאחורי האירוע, נאלצו להודות ברשתות החברתיות כי אלה עמדו ללא רבב במשימתם. במסגרת העימותים בינה לתעשיית הקולנוע המקומית, כבר דיברנו כאן לא פעם על כך שמירי רגב היא אחת התסריטאיות הכי טובות בארץ. אתמול היא הוכיחה שוב את הראייה הקולנועית שלה, ואת יכולתה להוציא אותה לפועל על הצד הטוב ביותר.
מי שהלינו על האירוע ציינו כמובן לרעה את התכנים הלאומניים והמיליטריסטיים שבו, אבל האמת היא כי הרעיון המרכזי שבלט בו לא היה צבאי, מדיני או פוליטי, אלא מתחום אחר לגמרי. נאומו של נתניהו, שהמחיש שוב את היכולות הרטוריות העילאיות שלו, העניק אישוש סופי לכך שהנרטיב הישראלי החדש הוא לתאר את המדינה כסיפור הצלחה כלכלי. אף שהטקס הוא לב התוכנית האמנותית של חגיגות העצמאות, כמעט לא דיברו על אמנות, תרבות וכיוצא בכך, ואם לחזור לעניין האולימפיאדה, גם לא על ספורט. מה שעמד בחזית, כדי להוכיח שאכן יש לנו במה להתגאות, זה ההישגים בתחומי התעשייה, היזמות וכדומה. כלומר, אתמול קיבלנו חותמת רשמית להפיכתנו מעם הספר לסטארט-אפ ניישן.
אך היתה סתירה גדולה אחת: נתניהו ביקש לדבר כמנהיג של מדינה מודרנית, מובילה טכנולוגית וקפיטליסטית, ונשא עיניו כמובן לטראמפ; אך במהותו, הטקס שהתרחש מאחוריו היה מאפ"יניקי להחריד. אם נשים רגע בצד את הפירוטכניקה, הרחפנים והאריזה, נבין כי אירוע כפי שהיה אתמול, בחיים לא יכול היה להתקיים באותה ארצות הברית שראש הממשלה ועושי דברו מנסים לכאורה לחקות. זו היתה הפקה מרשימה אמנם, אבל גם סרטי תעמולה סובייטים משנות החמישים היו מרשימים, ואותם היא הזכירה.
אותה צביעות שהתגלתה כבר בנאומה המכונן של מירי רגב בפרסי אופיר, באה לידי ביטוי גם אתמול: מצד אחד, אתם מתיימרים להוציא את המדינה מן העידן ההסתדרותי, לפתוח את המועדון הסגור ולהוביל לעתיד אחר, אבל כשמנהיג בא ונואם באירוע כזה, משל היה קומיסר המגיע לברך בקיבוץ בסרט של אפרים קישון, זה דבר שמנציח מורשת מזרח אירופאית ואת ישראל של פעם.
חשוב מכך, גם האסתטיקה והרוח הסגנונית של הטקס היתה כזו. בניגוד מוחלט לאג'נדות שרגב מקדמת לכאורה, הערב אתמול היה אשכנזי כערימת חציר. נכון, הופיעו בו יעקב כהן וזאב רווח וישי לוי ושרית חדד ומי לא, אבל זה לא עניין פרסונלי אלא משהו עמוק הרבה יותר: איך שהבמה בנויה והמשתתפים עומדים עליה, המוטיבים הוויזואליים, צורת הגשת הטקסטים וכיוצא בכך, ולא ראינו בכל זה שום דבר המחבר את ישראל לאזור שבו היא נמצאת. תחת זה, הערב נע בין תחושות רדיפה מהשואה, נוסטלגיה לעידן הלהקות הצבאיות וגעגועים לקיבוץ, שלא לומר לקולחוז. בקיצור: שרת התרבות ונתניהו הרימו אתמול מופע הווי סטייל מפא"י, רק עם תקציב גדול הרבה יותר ומסרים על חשיבותו של השגשוג הכלכלי, שהיתה בהם סתירה פנימית - כי במדינה קפיטליסטית באמת, כזו שפועלת לפי כוחות השוק, מי מוציא כל כך הרבה כסף של משלמי המיסים על אירוע שכזה?
נוסף לכך, נתניהו ודאי יודע כי בכל חברת הייטק מצליחה, אחד הערכים המרכזים הוא עבודת צוות והתמקדות במטרה המשותפת. אצלו, לעומת זאת, קרבות האגו שקדמו לטקס המשיכו בו בצורה קטנונית. כך, למשל, מירי רגב נתפסה בעדשת המצלמה כשהיא בוחרת בהפגנתיות להיות היחידה שלא מוחאת כפיים ליו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, ומי כמוה יודע כי בעידן שלנו, כל הרחפנים שבעולם בסופו של דבר בטלים בשבעים לעומת הקפאת תמונה אחת, שמתגלגלת ברשתות החברתיות ואז הופכת לגיף, אימוג'י, מם ומה לא.
מארגני האירוע ביקשו להעביר מסרים של אצילות נפש וגדלות רוח, אך במקום לשאת אותם על נס במהלך הערב, התנהגו בו כמו בניה של משפחה מסוכסכת בארוחת החג. בפאסיב-אגרסיב, כמו גם בסגנונו, הטקס הזה הזכיר את פולניה הרבה יותר מכפי שהתסריטאית הראשית שלו היתה מוכנה להודות.
