חרא נחמד

מי שלא יודע להעריך את רובי וויליאמס, שיקח לעצמו איזה רונאן קיטינג ואטומיק קיטן או איזה סטינג או בונו או אולי לינקין פארק ואבריל לאבין וישאל את עצמו: האם כך אני רוצה שעולם הפופ שלי יראה? פלסטי, מטומבל, רציני, מתחסד, מאכערי, חצ'קוניסטי ואופורטוניסטי? בוודאי שלא (ושיסלחו לי כל שאר הכושונים, אתם יודעים שאתם בסדר גמור). אנחנו רוצים שכל העולם יראה כמו רובי – מצחיק ושובב, מודע לעצמו, איכותי במידה ועם טוסיק חמוד.

מיותר לציין שעם כל האהבה המוחלטת לרובי, נשמרת הזכות לשנוא אותו חמש דקות לאחר מכן או לחלופין לתעב אותו כל אלבום שני, שהרי זהו סוד הקסם האולטימטיבי של כוכב פופ כשהוא נמצא במיטבו: פעם אחת הוא בשבילך מלך מלכי העולם ובפעם הבאה הוא כבר זבל בן זבלים. אני נמצא כבר כמה שנים בפאזת האהבה שלי לרובי וזאת ממש-ממש לא חוכמה גדולה: רובי וויליאמס שומר בקלות על מעמדו בפסגת המגניבים של המגניבים. הבן אדם הוא ככ"ש (כלי-כלי אחושרמנטי), זמר מחונן ורב פרצופים ופרפורמר מולטי משגע ואת זה, רבותי, אף אחד לא יקח ממנו. באיזורי הסופרסטארים קשה למצוא היום מישהו שיש לו גם את חן הנעורים של רובי, גם את ההבנה הכייפית של המדיום וגם את משולחות הרסן הבימתית. מי שראה אותו בתפקיד פרנק סינטרה חייב להעריך את הבן אדם: הוא נכנס לנעליים גדולות בחוצפה ועם זאת בצניעות והצליח ליצוק משמעות לתוך סיטואציה שלכאורה היתה אמורה להוריד אותו שאולה.

ב-“Swing When You`re Winning”, דיסק ההצדעה שלו לחבורת העכברושים, רובי הוכיח סופית את החומרים שמהם הוא יצוק: חמינדוס בגודל של אבטיחים, הקפדה על כל הפרטים, רעבתנות ורהבתנות, חושים של חבר מרכז ליכוד. אוקצור, את תקציר האירועים הקודמים בכל הנוגע לוויליאמס כולכם כבר בוודאי מכירים: רובי חתם על חוזה ענק של מאה עשרים מיליון דולר, רובי פירק את החבילה עם גאי צ'יימברס, האיש שלמעשה עומד מאחורי כל השירים היפים שלו, רובי צילם קליפ עם דריל האנה.

“Escapology”, הדיסק החדש שלו, הוא לא דיסק טוב. נו, מה אני יכול לעשות. מבחינת הלחנים, צ'יימברס עושה כאן סמטוכה רצינית – קווין ואואזיס, אלטון ג'ון ובלאר וכמה קטעים חיוורים בסגנון הרובי קלאסיק, שמלמדים על פחד קיבעוני מהלא נודע (או סתם רצון לרכב על נוסחה מוצלחת). רובי נמצא כאן בשיא חוסר המיקוד שלו כמבצע. בשיר אחד הוא רוקר כמו ליאם גאלגר, בשיר השני הוא מתרומם לגבהים של פרדי מרקורי, בשיר אחר הוא מביא את הבלדה המסורתית ובשיר הבא הוא כבר מתחנן כמו איזה נקבה. לא ממש גרוע, אבל קשקוש די רציני. השיר הכי טוב בדיסק, אגב, הוא “Revolution”, דואט מצוין שלו עם רוז סטון, אחותו של סליי סטון, זה שהנהיג בזמנו את "הדג נחש".

מבחינה טקסטואלית, רובי נמצא בשיאו כדחקן, ציניקן ובן זונה. הוא שר "אני כאן בשביל לעשות כסף ולזיין" (שתי הסיבות הכי טובות בעולם), סוגר חשבון עם אקסיות מיתולוגיות ומתוודה על כל חולשותיו האנושיות. זה מצחיק ונחמד, אבל לא מציל את “Escapology” מלהיות הדיסק הכי רע של רובי מאז שהוא הפציע לראשונה עם “Life Thru A Lens”.
זה לא אלבום של להיטים גדולים בסדר הגודל שרובי היה רגיל אליו וזה הולך לבעס אותו בענק. אחרי הפרידה מאיש הצללים שלו (שכאן, כאמור, לא עושה עבודה מי יודע מה), רובי נמצא בפרובלמה. אין לי הרבה עצות לתת לו, אבל שמעתי ששייקה פייקוב פנוי להובלה.

* Robbie Williams - "Escapology", nmc