הלם זיהומי

כל מעריצי רדיוהד מתבקשים להפסיק לקרוא כבר עכשיו, לרדת למטה לאזור התגובות ולהתחיל לקלל את אמ-אמ-אמא שלי. באשר לשאר – אני מוכרחה להתוודות על שנאתי הבלתי משתמעת לשני פנים לרדיוהד. אני לא סתם שונאת אותם, אני אלרגית אליהם ואף כמות של אנטי-היסטמינים לא תעזור (אגרוף בעין השניה של תום יורק דווקא יכול לגרום לי להרגיש קצת יותר טוב). עוד בימי התיכון לא הייתי בחבר'ה כי לא הלכתי להופעה של רדיוהד ברוקסן ועכשיו לא רק הילדים המעצבנים בהקבצה שלי במתמטיקה אוהבים אותם, אלא העולם כולו. ג'ניפר אניסטון ובראד פיט מעריצים אותם לעזאזל! ואם זה לא מספיק גרוע, אז מדי פעם מתעורר איזה יורש עצר מתחכם הרדיוהדי שמקבל לגיטימציה אוטומטית לצווח כסריס ולסכן את מצבי הבריאותי.

בהתחלה לא הייתי בטוחה שמאט היילז, הבחור שעומד מאחורי השם Aqualung, הוא כזה. למרות שלאמץ שם של תקליט של ג'טרו טאל זה צעד די משונה, ההיילז הזה דווקא נראה כמו בחור חביב. מי שהתחיל כילד פלא בתחום המוזיקה הקלאסית, היה חבר בשתי להקות בריטפופ שכשלו (“Ruth” הוציאו תקליט אחד ואילו “The 45's” התפרקו אחרי שני סינגלים בלבד) ומתפרנס מכתיבת מוזיקה לפרסומות, מגיע לו סוף סוף להצליח. כמו בהרבה מקרים אחרים, הפריצה הגדולה של היילז הגיעה עם שיר שכיכב בקמפיין ענק לחיפושיות (האוטו, לא הלהקה). השיר מהפרסומת, “Strange and Beautiful” (היילז התכוון לבחורה, אבל גם מכונית הולך), הפך לשלאגר ענק באנגליה והיילז הזדרז לכתוב בוכטה של שירים כדי למלא אלבום שלם.

חבל רק ש"סטריינג' אנד ביוטיפול", שהוא שיר עצוב ורגיש (עם פסנתר) על אהבה נכזבת (עם פסנתר) הוא פסגת התקליט. האמת, גם השיר השני, “Falling out of Love”, שהוא שיר עצוב ורגיש (עם פסנתר) על אהבה דועכת (עם פסנתר), הוא שיר לא רע אם בלדות-רסיטלים נוגות זה הקטע שלכם. עד פה אפשר להכתיר את Aqualung כקולדפליי-לייט (עם פסנתר). החל משיר שלוש אנחנו כל כך עמוק בטריטוריית רדיוהד שאני כבר בקושי יכולה לנשום. כל השירים נשמעים אותו הדבר, כולם מדברים על אהבות נכזבות, על אהבות נגמרות, על אהבות שעוד מעט הולכות להיגמר, על אהבות שכמעט ונגמרו אבל בסוף לא וסתם על אהבות שבטח היו יכולות להיות סבבה אם היילז לא היה מיילל כל הזמן ואם הוא היה עוזב לחצי שניה את הפסנתר כדי לפנות את הידיים בשביל הבחורה שלו.


* "Aqualung - "Aqualung, הד ארצי