מהפולניות של "זהו זה" ועד "זוהי סדום": מיטב המחוות הישראליות למונטי פייתון

ההשפעה של חבורת "מונטי פייתון" על עולם הקומדיה וההומור יכולה למלא ספרים שלמים, ולמען האמת נכתבו לא מעט כאלה. טביעת האצבע של ג'ון קליז, מייקל פאלין, אריק איידל, טרי ג'ונס, טרי גיליאם וגרהאם צ'אפמן המנוח ניכרת לחדי העין בכל תכנית מערכונים, ובכל סיטקום מתוחכם מאז ראשית שנות ה-70. למעשה, ממש עכשיו תוכלו לראות בבתי הקולנוע את "שחקן מספר 1", שם סטיבן ספילברג נותן כבוד ל"רימון היד הקדוש של אנטיוכיה" מתוך סרט הקאלט "מונטי פייתון והגביע הקדוש". לרגל עליית הקטלוג הכמעט מלא של מונטי פייתון לנטפליקס, ניסינו למצוא כמה דוגמאות מקומיות לקומיקאים שנתנו כבוד לששת המופלאים. איך אומרת מירי רגב? יש במה להתגאות.

ציון ברוך, אסי ישראלוף ושלום מיכאלשווילי התחילו לעבוד לפני כ-20 שנה ברמלה כחמישיית בידור (יחד עם הקומיקאי שחר חסון והשחקן עמוס תמם) אך במהרה הפכו לשלישייה ששילבה הומור לצד מוזיקה. ההצלחה הגדולה הביאה איתה השוואות לשלישייה ישראלית אחרת - שלישיית הגשש החיוור. אך למרות השילוב הדומה בין משחק, הומור ומוזיקה - קשה להשוות בין ההומור של "הגששים" לבין זה של "מה קשור", ששאבו את ההשראה שלהם יותר ממחוזות הנונסנס. לשיא הגיעה השלישייה עם התכנית "הישראלים" בזכיינית "רשת" של ערוץ 22 דאז. למרות הצלחה מסחרית אדירה ורייטינג שהשאיר אפילו את "ארץ נהדרת" מאחור, השלישייה הסתפקה בעונה אחת של שמונה פרקים, לפני שעברה לפרויקטים אחרים.

"הישראלים", שהתבססה על הפורמט של "הממלכה הקטנה" הבריטית (תכנית שבעצמה שאבה השראה מהפייתונים), פתחה את הפרק הראשון שלה עם מערכון על "חיים המובטל" (ברוך) שמגיע ללשכת העבודה ומבקש מהפקידה חווה (מיכאלשווילי) שתחתום לו על טפסי האבטלה, כי הוא לא רוצה לעבוד בתחנת דלק, אלא רק במקצוע שלו - מאלף אריות. גם אם לא מדובר בהעתקה, קשה שלא לשים לב לדמיון המדהים למערכון "היועץ המקצועי" בו רואה חשבון מעוניין לעשות הסבה מקצועית לאילוף אריות.

כשמדברים על ההשפעה של "מונטי פייתון" על עולם הקומדיה, נוטים להתייחס המון לטכניקה, למיעוט בפאנצ'ים, להמצאת הנונסנס ולשבירת הקיר הרביעי - אבל יותר מהכל הפייתונים היו הראשונים ששלחו חיצי סאטירה ארסיים כלפי הדת המאורגנת, והם חטפו על זה כהוגן בזמן אמת. כשהחבורה פרסמה את הסרט "בריאן כוכב עליון", הוא הוחרם על ידי מספר ראשי עיר ברחבי אנגליה שסירבו שהסרט יוקרן במחוז שלהם. בעקבות לחץ של הכנסייה, הסרט צונזר ונאסר להקרנה במשך שנים באירלנד ונורווגיה (מה שגרם למפיצים השוודים לפרסם אותו בתור "סרט כל כך מצחיק שבנורווגיה אסור להראות אותו") ובניו יורק היו זה דווקא ארגון של רבנים יהודים שלחץ להחרים אותו. וכל זה, כדאי להזכיר, בעקבות סרט שלא צוחק על אף דמות מקראית או דתית, אלא פשוט מזכיר שאנחנו לא חייבים לסגוד לאף אחד, כולנו אינדיווידואלים ואנחנו צריכים לחשוב בעצמנו. והרי אין דבר שמפחיד יותר אנשי דת מאשר אנשים שחושבים בעצמם.

מונטי פייתון חצבו את הדרך שהייתה חסומה עד סוף הסבנטיז, וכיום כל סרט, סדרה או מערכון בנושא דתי חייב במידה מסויימת את הקיום שלו לעבודה של החבורה הבריטית לפני כמעט 40 שנה. זה לא יהיה מוגזם להגיד שאלמלא הפייתונים - לא הייתה באה לעולם תכנית המערכונים הישראלים המקורית "היהודים באים". כבר בסצנת הפתיחה של הפרק הראשון בעונה הראשונה של התכנית, יורד משה רבינו (יניב ביטון) מהר סיני ומביא לבני ישראל את לוחות הברית. המערכון הקצר והגאוני נראה כאילו נלקח ישירות מתוך פרק גנוז של "הקרקס המעופף". הוא מתחיל בכך שאחת העדות במעמד הר סיני (יעל שרוני) לא מבינה מה השם המפורש של הקב"ה, אך משה מסרב לומר אותו מחשש לחילול השם - דבר שמזכיר מאוד את סצנת הסקילה ב"בריאן כוכב עליון". בהמשך, בני ישראל מנסים להבין את הדיסוננס בין הקביעה האלוהית שאסור לרצוח לבין הציווי של "למחות את זכר העמלקים" והדרישה "לנקות את ארץ ישראל מכל יושביה". הקטע הזה מתכתב בצורה מושלמת עם פגישת ההנהגה של "החזית העממית של יהודה", בה ג'ון קליז מנסה להבין מה הרומאים עשו למען אנשי ירושלים, ולאט לאט מגלה שזה דווקא ממש לא מעט. בדומה לכך, משה רבינו מגלה שלמרות שאלוהים מצווה לא לרצוח אף אחד - דווקא יש לו סייגים רבים לציווי הזה. המערכון, שנחתם ברצח, אפילו דומה ויזואלית לרגע בו הכהן הגדול קליז נסקל על ידי חבורה של נשים עם זקנים מזוייפים.

זו לא תהיה הגזמה לטעון שכל תכניות הסאטירה שנעשו בישראל שאבו השראה מ"ניקוי ראש" של רשות השידור ז"ל. סביר להניח שבלי התכנית המיתולוגית של מוטי קירשנבאום המנוח (שזכה בזכותה בפרס ישראל) לא היו לנו היום "ארץ נהדרת", "גב האומה", "מדינת הגמדים" ועוד. אלא שלמרות שהתכנים של "ניקוי ראש" היו פוליטיים ואקטואליים, הסגנון וההומור היו פייתוניים לגמרי, וקירשנבאום עצמו מעולם לא הסתיר את ההשראה שקיבל מהחבורה הבריטית. בריאיון לאלון הדר במעריב ב-2010 הוא סיפר ש"ניקוי ראש" הייתה "שענטז בין 'זה היה השבוע שהיה' - האקטואלי נטו - ומונטי פייתון עם השיגעון. זה התאים למנטליות הישראליות. אם היית עושה רק מונטי פייתון היית חוטף סטירה. הם כתבו חומרים, לא ידעו איך לסיים, הכניסו למגירה. ואחרי כמה שנים אמרו גם אם אין פאנץ', לא נורא. עשינו מערכון מטורלל על אחת שבאה לקצב, והוא לא מוכן למכור לה כי הוא התאהבה בפרה. קראנו לפרה חרמונה כי זה היה שם של פרה שהכרתי בגבעת עדה. איזה ביקורת קיבלנו: אתם עושים צחוק מהחרמון, מוותרים עליו ככה".

זה לא נגמר רק אצל הפרה חרמונה. "ניקוי ראש" עלתה בטלוויזיה הישראלית בדיוק אחרי ש"הקרקס המעופף" של מונטי פייתון ירדה לתמיד מהמסך של ה-BBC הבריטי. זה נראה מוזר בדיעבד לאור העובדה שהפייתונים הקדמוניים שודרו בצבע מלא, בעוד "ניקוי ראש" משודרת עד היום בשידורים חוזרים בשחור לבן. העובדה שיוצרי "ניקוי ראש" זכו לראות את הפייתונים בזמן אמת מבצבצת מדי פעם במהלך חלק מהמערכונים הפחות פוליטיים. כך למשל באטליז שלא באמת רוצה למכור עוף (שמזכיר במעט את מערכון "חנות הגבינות" של הפייתונים), בבית הספר הצבאי שמלמד שירים של ביאליק כאילו היו הוראות פתיחה באש (יעיל כמעט כמו להגן על עצמך מפני תוקף באמצעות בננה) ועוד קטעי נונסנס בסגנון "המטורלל" כהגדרת קירשנבאום זצוק"ל. אלא שיותר מכל אלה, בולט הדמיון בין קטעי האנימציה של "ניקוי ראש", שסגנונם קיבל יותר מהשראה קלה מקטעי הקישור של טרי גיליאם ב"קרקס המעופף" - וגם השימוש בהם, לעתים כדי לסיים מערכונים חסרי פאנץ', היווה הומאז' ישיר לפייתונים.

תכנית הקאלט "פלטפוס" שודרה בטלוויזיה החינוכית באמצע הניינטיז. בהתחלה הפרקים היו בני כ-10 דקות כל אחד בכיכובם של עידן אלתרמן ואבי גרייניק, ובהמשך כתכנית מערכונים באורך מלא מול קהל בשיתוף חבריהם של גרייניק ואלתרמן מ"דומינו גרוס", ביניהם תומר שרון, תומר יוסף וירדן בר כוכבא. לאחר שהחברים מיצו את התכנית והמשיכו לתחומים אחרים, הם הוחלפו על ידי חבורה חדשה של קומיקאים צעירים ואלמונים - ביניהם אדיר מילר, רועי בר נתן, אסי כהן וגורי אלפי - וגם הם הוחלפו מאוחר יותר על ידי עוד קומיקאים אלמונים כמו עדי אשכנזי, אילן פלד, שלומי קוריאט, יובל סמו ומיה דגן. אם "ניקוי ראש" הייתה ניסיון לשלב את ההומור של מונטי פייתון עם אקטואליה ישראלית - בפלטפוס ובתכניות ההמשך בחרו לוותר על הפוליטיקה, ולהישאר נטו עם הנונסנס, והם עשו את זה מצוין.

בין אם זה חנן לדרמן המצוין שנכנס לאטרף כי הוא לא מבין למה השוטרים תמיד עוצרים אותו (אז מה אם הוא נסע 180) והמורה תמיד מציקה לו (אז מה אם הוא העתיק במבחן), או אם זה תומר שרון ותומר יוסף שמגלמים עיוורים שנלחמים אחד בשני בדו קרב פיזי קורע מצחוק או משחקים טניס נגד יריב דמיוני; עידן אלתרמן שמזמין ארוחה משפחתית במסעדה ולא מצפה שהוא יקבל משפחה שלמה שתשב איתו (אף אחד לא מצפה שמשפחה שלמה תשב איתו במסעדה, בדיוק כפי שאף אחד לא מצפה לאינקוויזיציה הספרדית) ובטח כל ההפרעות המוזיקליות (להקת המעודדות בחדר הלידה, פקידי הדואר המזמרים וכמובן חבורת "אל תתבאס" שבאה לעודד מתאבלים בשבעה) - ההומור המקורי של הפלטפוסים שאב לא מעט השראה מתוך העולם של הפייתונים.

במשך 20 שנה, מ-1978 ועד 1998, "זהו זה" הייתה חלק מהנוף הטלוויזיוני הישראלי. זהו הישג נדיר, בטח לתכנית הומור, כאשר רק "ארץ נהדרת" של קשת, שמשודרת 15 שנים, נושפת לה בעורף ההיסטורי. כמובן, שאם עושים קומדיה על בסיס שבועי בלי עלילה לינארית, קשה שלא לשאוב קצת השראה ממונטי פייתון. כך למשל, במודע או לא, מערכון "הזקנים" בתקופת מלחמת המפרץ (בהשתתפות אבי קושניר, מוני מושונוב וגידי גוב, שהפכו בהמשך לשלישיית הפולניות) מזכיר את "ארבעת אנשי יורקשיר" שמתלוננים על צעירי העולם שלא מבינים את הדור הישן. הפולניה טולה (בגילומו של דבל'ה גליקמן) שתמיד מדברת על סקס, וליתר דיוק למה היא לא עושה סקס, מזכירה במידה מסוימת גם את הזוג הפרוטסטני מ"טעם החיים", שם הם יכולים לקיים יחסי מין בלי להיכנס להיריון, אבל הם לא עושים את זה.

פרק הסיום של עונת 1989 הציג "ספיישל" בשם "דג ושמו זכריה" שצולם כולו באילת, והיווה פארודיה שלמה על סרט הקאלט של ג'ון קליז. דבל'ה גליקמן נכנס לנעליו הגדולות של מייקל פיילין בתור גדליה המגמגם, ומוני מושונוב הפך לפושע ששונא שקוראים לו טיפש, התפקיד שהביא לקווין קליין את פרס האוסקר המפתיע.

26 השנים שחלפו מאז ששודרו שלושת הפרקים היחידים של יצירת האוונגרד הגאונית של שלמה בראבא, הספיקו כדי להפוך אותה לאחת היצירות אהובות על סצנת האנדרגראונד הקומית של ישראל. צופי הערוץ הראשון לא ידעו איך לאכול את הסדרה הזאת בזמן אמת, וגם הביקורות היו רחוקות מלהלל - וכך הסדרה ירדה מהמסך עוד לפני שהפרק הרביעי הגיע לצילומים. אלא ששידורים חוזרים של הסדרה, והצפת הפרקים באינטרנט, הקימו קהילת מעריצים מושבעת שהשאירה את זכרה בחיים.

בדיעבד ניתן לראות את ההשפעות של הסדרה וכותביה על הקומדיה הישראלית. "החמישיה הקאמרית" גייסה שניים מכותבי הסדרה, יוסף אל-דרור ומודי בר-און. כותב נוסף, יוני להב, ייסד את "נייס גיא" יחד עם גיא מרוז, שהפכה להיות תכנית הסאטירה המצליחה ביותר של ערוץ 2 הניסיוני. אלא שגם בשלושת הפרקים היחידים של הסדרה, קשה שלא להבחין בהשפעות של מונטי פייתון. הפרק השלישי (והמוצלח מבין השלושה) הוא כולו סוג של טריפ טרי-גיליאמי שמזכיר בהרבה מובנים את האוונגרד-הבירוקרטי של "ברזיל". אך יותר מכל, קשה שלא להתרשם מההעתקה הבוטה שעושה בראבא למערכון של גרהאם צ'אפמן, במונולוג שפותח את הפרק השני.

למען האמת, "ארץ נהדרת" של שידורי קשת, ככל הנראה הקומדיה המושקעת והמשפיעה ביותר על השיח המקומי מאז הולדת הערוץ השני בטלוויזיה הישראלית, מעולם לא ניסתה להיות "מונטי פייתון". זה לא אומר שההומור של היוצרים לא הושפע מהפייתונים, וזה מורגש במינונים קטנים לפעמים, אלא שלמסך הם החליטו להביא פאנצ'ים מסורתיים יותר, בדיחות מעגליות חוזרות, והרבה קאץ' פרייזס - משהו שהפייתונים לא האמינו בו. ההומור של "ארץ" הרבה יותר אמריקאי, וההשפעה הגדולה באמת על הפאנל של קיציס ושאר החברים המוכשרים מגיעה מכיוונה של סאטרדיי נייט לייב.

אלא שהייתה פעם אחת שההשראה הבריטית בכל זאת פרצה אצל מולי שגב, וזה כשהוא הביא את הקאסט המרשים שלו אל המסך הגדול בסרט "זוהי סדום". התלבושות, התפאורה, ההומור העכשווי שמולבש על תקופה קדומה - הכל נראה כמו הומאז' אחד גדול ל"בריאן כוכב עליון" של מונטי פייתון. לא מן הנמנע שהדמיון הגדול לאחד מהסרטים האהובים בכל הזמנים גם היווה את נקודת התורפה שלו. אחת מכותרות הביניים בביקורת של שמוליק דובדבני על הסרט ב-ynet זעקה: "כמו מונטי פייתון, רק גרוע". מבקר "הארץ" אורי קליין גם ציין שלא ניתן לא להציב את הפייתונים כבסיס להשוואה והוסיף כי "ההשוואה לא מחמיאה לתוצר המקומי". מולי שגב עצמו נשאל על ידי עיתונאית "עכבר העיר", נירית אנדרמן האם הם ניסו לעשות גרסה עברית לסרטם של הפייתונים וזכתה לתשובה המפתיעה בכנותה: "גם אם נעמוד כולנו אחד על כתפי השני, לא נגיע לקרסוליים של מונטי פייתון". בסופו של דבר, מי שהתעלם מההשוואה המתבקשת לסרטם של הפייתונים יכול היה ליהנות מקומדיה עברית חביבה ומוצלחת למדי - אך בהשוואה למקור הבריטי מדובר בגרסה חיוורת, שחסרה את העוקץ האנרכיסטי של הפייתונים. במקום "בריאן כוכב עליון, זכינו ב"דב נבון כוכב עליון".

מוטי קירשנבאום העיד שהוא לא הלך עד הסוף עם "ניקוי ראש", מכיוון שהוא חשש לקבל "כאפה על הראש" אם הוא יעשה גרסה עברית של מונטי פייתון. במילים אחרות, הוא היה סקפטי. עוד בסבנטיז הוא היה סקפטי. באמצע שנות ה-90 הוא עשה תיקון, ובתור מנכ"ל רשות השידור העביר את "החמישייה הקאמרית" ששודרה במשך שתי עונות בערוץ 2 (אצל הזכיינית "טלעד" מנוחתה עדן) אל הערוץ הראשון. המטרה: בואו נעשה תכנית מצחיקה - אבל בלי חוקים, בלי הגבלות, ואפילו לא חייבים פאנץ' ליינים מתוחכמים. אתם יודעים, כמו שהפייתונים עשו. המעבר מהערוץ המסחרי לשידור הציבורי הפכה את התכנית לאפילו יותר "פייתונית" באופיה. רוח האנרכיזם הקומי של מונטי פייתון שורה כמעט על כל מערכון של "החמישייה", שאמנם לא זכתה להצלחה מסחרית גדולה בזמן אמת - אבל הפכה לסדרת קאלט, ומשפטים ממנה מצוטטים עד היום.

לזכותם של יוצרי "החמישייה" ייאמר שהם הצליחו לייצר שפה חדשה משלהם בתוך הז'אנר, וגם כשהם לקחו השראה בולטת מהפייתונים, כמו במערכון "סטרוקטורה" של יוסף אל-דרור, שלועג למבנה האנכרוניסטי של מהדורות החדשות (דבר שהפייתונים עשו עשרים שנה לפניהם) - הם מצליחים להביא גישה רעננה וסאטירית לנושא. ועובדה, שני המערכונים מצחיקים עד היום, אבל כשצופים בהם בזה אחר זה דווקא הגרסה העברית יוצאת עם ידה על העליונה.

זוכרים את האיש שמנסה להגיע על סוס בלתי נראה לחיפה? הפייתונים כבר עשו את זה עשרות שנים לפני כשניסו להגיע לקמלוט עם אגוזי קוקוס.

סדרת הטלוויזיה הפופולרית של מונטי פייתון הסתיימה סופית בדצמבר 1974, כאשר מהעונה האחרונה נעדר ג'ון קליז. זה האחרון התאחד מחדש עם החבורה לצורך צילומי הסרט "מונטי פייתון והגביע הקדוש" שהפך להצלחה גדולה, אך במקביל קליז עבד על פרוייקט משל עצמו - "המלון של פולטי". הסדרה רצה במשך שתי עונות (כאשר כמעט ארבע שנים מפרידות בין עונה לעונה) וסך הכל 12 פרקים, אבל כמעט כל דמות שמציגה מתן שירות לקוחות גרוע ו/או דמות שירותית שמתקשה בשפה (מישהו אמר "לובה" של טל פרידמן?) קיבלה השראה מ"פולטי" של קליז.

הדוגמה המפורסמת ביותר היא כמובן דמות המלצר שגילם ספי ריבלין בתכנית "מוצ"ש" של הערוץ הראשון, שזכורה לכל מי שחווה את מלחמת המפרץ בזמן אמת. כדי שלא יהיה ספק מאיפה הגיעה ההשראה לדמותו של המלצר הארגנטינאי העילג, ניתן לו השם עמנואל, כמעט בדיוק כמו שמו של המלצר הספרדי במלון של פולטי, מנואל.

בני הנוער שצופים בימים אלה בתכנית "המלון של פיני" בערוץ הילדים בוודאי לא מזהים את הרפרנסים, אבל אין ספק שהסדרה על בעל המלון הנתיינתי, בכיכובו של ישראל קטורזה בתפקיד הראשי, קיבלה לא מעט השראה מבאזיל פולטי האגדי.

תודה לפייתונופילים שסייעו בהכנת הכתבה: ד"ר דייויד שיינברג ויונתן גת.