אנחנו נחזור לישראל. אנחנו אוהבים את ישראל. אנחנו מתים על הנשים היפות של ישראל. איזו מדינה יפה זו ישראל. אין ספק שבסיבוב ההופעות הבא שלנו אנחנו שוב נהיה בישראל. אחד אחרי השני עולים חמשת חברי הבקסטריט בויז, להקת הבנים המצליחה בהיסטוריה שמכרה מעל 130 מיליון אלבומים ברחבי העולם, ומרימים למדינה שחגגה השבוע 70 שנים להיווסדה. זה אולי נשמע כמו תסריט ציני ומכוון, אבל שלא יהיה ספק - הם מתכוונים לזה. בעיקר כי מעטים המקומות בעולם שעדיין מקבלים אותם בכל כך הרבה אהבה. שלוש שנים אחרי שהופיעו כאן לראשונה (בשלושה ערבים רצופים באמפי ברעננה) הם חזרו להופעה אחת בראשון לציון ועשו אהבה עם הקהל המקומי - וגם אחרי 25 שנים על הבמות, הם יודעים שזה לא מובן מאליו.
כמה זה לא מובן מאליו? הסתכלו בלוח ההופעות שלהם ותבינו בעצמכם. מאז הביקור הקודם שלהם בישראל באפריל 2015, הלהקה מצאה את מקומה בלאס וגאס עם הופעה קבועה במלון "פלאנט הוליווד". מאז תחילת השנה שעברה הם הספיקו להופיע יותר מ-40 פעמים בעיר ההימורים, ועד סוף השנה הם יחתמו סיבוב 60 הופעות במלון. הם ירוויחו מזה הרבה כסף, אבל סביר להניח שקהל המהמרים המבושם שמגיע להופעות שלהם בין משחק בלאק ג'ק לסיבוב על הרולטה לא מקבל אותם באהבה כמו אלפי הישראלים (ובעיקר הישראליות) שחיכו להם אתמול בראשון לציון. מלבד כמה פסטיבלים, וליין הופעות על ספינת תענוגות ספרדית (!) - הבקסטריט בויז לא בדיוק מפוצצים אולמות מחוץ לארה"ב - והחיבוק החם שהם מקבלים מהקהל הישראלי בהחלט מתקבל בברכה על ידי החברים. ממליץ לשים את הז'יטונים על כך שהם יחזרו לכאן שוב.
המופע של הבקסטריט בויז (שהופק על ידי בלוסטון גרופ - לייב ניישן) הוא מופע נוסטלגי במובן הכי כיפי של המילה. המון שירים שכבשו את מצעדי הפזמונים באמצע וסוף הניינטיז, הלהיטים שאהבנו מהאוספים של היטמן ו-NOW פתאום צפים ועולים מחדש, כולל העובדה המוזרה שאיפשהו במוח שלכם מסתתרים מילות שירים לפזמונים שלא שמעתם מאז מסיבות הכיתה של לפני 20 שנה. והאמת? זה נעים להיזכר. מתברר שהניינטיז בכלל לא מתו, הם פשוט נקברו איפשהו בחולות ראשון - ואתמול הם קמו לתחייה.
הלהקה ייבאה לישראל את המופע שהם מעלים בווגאס כמעט בשלמותו. הסטליסט כלל 17 שירים, מתוכם סך הכל 2 שירים מארבעת האלבומים האחרונים (ואפילו לא אחד מהאלבום האחרון שלהם, אותו הם הגיעו לקדם לפני שלוש שנים ברעננה). ככה זה כשאתה מבין שהקהל שלך בא לחיות מחדש את ימי הנעורים שלו, ורוצה לשמוע את הלהיטים הישנים והטובים.
ההופעה מתחילה במונטאז' וידאו ארוך והזוי במיוחד. כל הלהיטים הכי גדולים של הלהקה, עם הקליפים המקוריים, מוצגים בפני הקהל במין מאש-אפ מוזר ובעיקר מיותר. אין שום סיבה לשמוע את הביצועים המקוריים של השירים שתיכף נשמע בלייב. כמובן שהכול נשכח ברגע שחמשת הבנים, שכבר מזמן הפכו לגברים, מגיחים לבמה לקול צרחות הקהל. בשלב זה כבר ניתן לקבוע בוודאות, היחס בין גברים לנשים היה דומה לנרשמים לתואר שני בחוג למגדר. בהערכה גסה ניתן לקבוע שהיה בערך גבר אחד על כל 500 נשים (וזה מבלי להיכנס לחישובים של היחס בין גברים סטרייטים לגייז).
בחירת השירים המדויקת, ובעיקר ההחלטה לוותר כמעט כליל על כל השירים מאז האלבום Black and Blue משנת 2000, הוכיחה את עצמה. להיט רדף להיט, ולמעט Undone מ-2009 (השיר הטרי ביותר במופע, וגם הוא כבר כמעט חוגג עשור) ששלח מאות נשים לעמוד בתור מחוץ לשירותים הכימיים, הקצב לא הפסיק כמעט לרגע.
לשיא הגיעו הבנים בהדרן, עם שני הלהיטים הכי גדולים שלהם. I Want it That Way, להיט השמאלץ המופלא, שלא רק נשמע עדיין טרי וטוב אחרי כמעט 20 שנה, אלא גם מצליח להשאיר בצל כל "חיקוי" שקם לבקסטריט בויז מאז. עם כל הכבוד לג'סטין ביבר, וואן דיירקשן ושאר גיבורי הבנות של היום, הם היו יכולים רק לחלום על כזה שיר תחת החגורה שלהם. המופע נחתם סופית עם Everybody (Backstreet's Back), כולל כל התנועות מהקליפ המפורסם ההוא.
עם אפס כלי נגינה על הבמה, זה בסך הכל היה מופע קריוקי מוצלח של שירים שנעים להיזכר מהם מדי כמה שנים. בעוד Take That הבריטים שהופיעו כאן לפני כמה חודשים הראו שאפשר לזנוח את הנוסטלגיה ולהפוך את להקת הבנים ללהקת פופ מלוטשת - וכל זאת בלי לאכזב את הקהל, הבקסטריט בויז שומרים על הנוסחה המוכרת שלהם כבר 25 שנה. מבחינתם לא צריך לשנות את מה שעובד. וזה עוזר להם למלא אולמות בלאס וגאס לילה אחרי לילה, ופעם בכמה שנים הם גם יגיעו לראשון לציון, רעננה, קיסריה או יד אליהו - המקומות בהם הניינטיז לא ימותו לעולם. וזה דווקא נחמד.
