קשירת שרוכי הנעליים היא אחת הפעולות הכי פחות מוערכות שאנו לומדים בתהליך ההתפתחות שלנו. בגיל 15 זה כבר נראה טריוויאלי - עושים שתי לולאות, מלפפים אותן אחת בשנייה ונגמר הסיפור, אבל למען האמת, זו מכניקה לא פשוטה בכלל שצריכה הכוונה. ומי האידיאל הטוב ביותר להכוונה שכזאת, כמו לרבות אחרות, אם לא ההורים?
לפעמים זה לא ממש מסתדר. לפעמים קשירת שרוכים היא כן בעיה עד גיל מאוחר, וגם המשמעות המטאפורית שלה לא הודגשה מספיק. הרי שרוך הוא קשר, כזה שיכול להחזיק או להיפרם. כשקשר כזה נפרם מנסים לחבר אותו שוב, בתקווה שהפעם יחזיק ליותר זמן. ממש כמו החיים עצמם.
"שרוכים" של דומניקו סטרנונה הוא סיפור על קשרים שנפרמים ומתחברים מחדש. נאפולי, 1974. אלדו נוטש את אשתו הצעירה ונדה ושני ילדיהם, אנה וסנדרו, לטובת מאהבת. ונדה לא סולחת וכותבת לו מכתב ארוך מלא תוכחה וייאוש. מה שמתחיל כרומן אפיסטולרי בסגנון ספרי חלופות המכתבים של עידן טרום-האינטרנט, מקבל תפנית מפתיעה בהמשך.
שנות ה-70 של המאה ה-20 בישרו על פיחות עצום במעמדו של מוסד הנישואין. מספר המתגרשים עלה בשיעור מטורף מ-1970 עד סוף המילניום הקודם, כשהנאמנות הפכה לערך מיושן וחסר תוחלת. לפני מספר חודשים נודע על רומן עבר בין הכוכבים המנוחים ריצ'רד פריור ומרלון ברנדו. אלמנתו של פריור הגיבה בנון-שלנט, בלי קורטוב של הפתעה: "היי, אלה היו הסבנטיז. יכולת לזיין רדיאטור ולשלוח לו פרחים בבוקר". ונדה, לעומת זאת, לא קיבלה את המציאות והכריחה את אלדו לבחור בינה לבין ניתוק מוחלט מהילדים. הוא בחר בניתוק, עד ש...
בניגוד למתבקש והצפוי, על אף שסטרנונה נותן לוונדה את הבמה בחלקו הראשון של הרומן, הוא לא הופך אותה לגיבורה הראשית וגם לא לקורבן מובהק, אלא משתמש בה כעוד חוט הטווה באופן עדין, מדויק ומרגש את רקמת הקן המשפחתי. אב, אם, שני ילדים - משפחה שלמה שאוהבת ושונאת, נושאת חרב פיפיות שעמה היא דוקרת ונדקרת. "איך שלא יהיה, בסוף הורים תמיד פוגעים בילדים שלהם", אומרת אנה לסנדרו, "ומהסיבה הזאת הם צריכים לצפות שהילדים יפגעו בהם אפילו יותר". לאחר מכן היא מסבירה לו את התנהגות אביהם: "הוא היה נוכח ובכל זאת נעדר, הוא ויתר עלי, עליך ועל אימא. והוא עשה בשכל, מהר מאוד הבנתי את זה. אימא הצטיירה בעיניו כהתנגדות להנאות החיים... וזאת לא הייתה טעות".
דרך העלאת שאלות קשות מבלי לספק להן תשובות מובהקות, "שרוכים" הופך לספר חכם ונוגע ללב. זמן קצר לפני שהתחלתי לקרוא אותו, סיימתי את "ברנאר, זה אני" של דויד פואנקינוס, ולרגע עברה בי המחשבה לכתוב עליו ועל "שרוכים" ביקורת משותפת. אחרי הכול, שניהם עוסקים בקריסת התא המשפחתי, בבריחת בן זוג (במקרה של ברנאר זו הייתה האישה שנטשה) ובהתמודדות עם המשבר. גם הסגנון ההומוריסטי של פואנקינוס וגם העובדה שבמקרה שלו הגבר עומד במרכז, הפכו את הספרים הללו לשונים מאוד, למרות קווי הדמיון ביניהם.
עם זאת, יש להם מכנה משותף אחד: הם מציגים את המלחמה המתמדת של מוסד הנישואין, את המאמץ האינסופי שלו להחזיק את הראש מעל המים. פואנקינוס עושה זאת בדרכו המיוסרת, מלאת הרחמים העצמיים הנלעגים שמעוררים צחוק מהול במרירות. סטרנונה, לעומת זאת, מישיר מבט בקור רוח איטלקי. ההומור נשאר אצלו מחוץ לתמונה, אבל למרות הקדרות שבוהקת מהרומן הוא לא נותן לפסימיות להשתלט על הקוראים. מה שהוא כן מייצר זה חומר למחשבה אצל כל מי שזוגיותו חשובה לו, לא חושש לשפוך אור על האתגרים הרבים והכמעט בלתי אפשריים שקיימים כדי לשמר אותה.
"שרוכים" / דומניקו סטרנונה. כתר, 203 עמודים / תרגום: יעל קריצ'וק