כשהבמאי הצרפתי רובר גדיגיאן סעד לראשונה בחייו בפלאפל הקוסם המהולל, בעת ביקורו בארץ בחודש שעבר, הוא התענג על כל ביס ובכל זאת התלונן על דבר אחד - "למה לא מגישים פה יין אדום?". לאחר מכן, השמיע קובלנה דומה במזנון של בית הקולנוע לב, בו הוצג בהקרנת טרום-בכורה סרטו החדש, "בית ליד הים", שבסוף השבוע האחרון עלה כאן בהפצה רחבה. זה היה כבר ביקורו המי יודע כמה בישראל, אבל הקולנוען עדיין לא למד שהיחס ליינות שונה אצלנו לעומת מולדתו.
גדיגיאן מבקר כאן פחות או יותר מאז שהחל לביים סרטים עלילתיים באורך מלא - כלומר, מאז שנות השמונים. עם זאת, במשך רוב השנים, עבודותיו נותרו בגטאות של הפסטיבלים ולא זכו פה להפצה מסחרית. הדרה זו השתנתה רק לפני שש שנים, עם "שלגי הקילימנג'רו", סרטו ה-17. לא זו בלבד שהוא הופץ פה, אלא גם נהיה להיט מפתיע, אולי כי כרגיל אצל הקולנוען, הביא לידי ביטוי ערכים של סולידריות חברתית והצדעה למעמד הפועלים, והתברר שיש כאן צופים רבים המתגעגעים אליהם.
את הערכים הללו אפשר למצוא גם בסרטו החדש, שאת הקרנת הבכורה העולמית שלו ערך בקיץ האחרון בצד "פוקסטרוט" בתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה. נוסף לכך, הבמאי נותר נאמן גם לחבורת השחקנים והשחקניות הקבועה שלו, ובראשן שותפתו הקבועה באמנות ובמציאות, זוגתו אריאן אסקריד, שהגיעה עמו לארץ. היא מגלמת כאן כוכבת תיאטרון העובדת בפריז, שכבר שנים לא ביקרה בעיירת הולדתה, אי שם במפרצון בדרום צרפת, כיוון שחוותה בה טראומה קשה. אך מצבו הרפואי של אביה, השוקע בתרדמת, מחייב אותה לחזור למקום ולאחד כוחות עם שני אחיה. בנוף הפסטורלי, ובין שיחות על צורת הכנת הארטישוק לשתיית יין אדום (אלא מה!), הם מדברים גם על דברים ברומו של עולם: מה שחבל שהיה, מה שחבל שכבר לא יהיה, מה שעוד בכל זאת יכול להיות.
עוד לפני ביקורו של גדיגיאן בישראל, אני פוגש אותו ואת אסקריד בפריז במסגרת סופשבוע מרוכז של מפגשים בין עיתונאים מרחבי אירופה לאושיות קולנוע צרפתיות. ראשית כל, הוא מדבר על זירת ההתרחשות של "בית ליד הים", שנופיה היפהפיים והייחודים משחקים תפקיד מרכזי בסרט, ומעוררים בקהל חשק לבלות באזור את החופשה הבאה שלהם. "זה מקום שאני מבלה בו מאז ילדותי, ובחורף הוא תמיד נראה לי עצוב ויפה באותה מידה, ושורה בו מלנכוליה", אומר הקולנוען. "עניין אותי לעשות משהו שעד כה לא כל כך התמחיתי בו, ולמקם את כל העלילה באותו לוקיישן מצומצם, אם כי הוא משקיף על מרחבים ימיים עצומים. אני חושב שמחוז ילדותם של הגיבורים, שהוא גם נופי ילדותי, מסמל עולם הולך ונעלם. הסולידריות החברתית שהיתה משותפת לנו בעבר מתאדה אט-אט מן העולם המערבי".
בשלב מסוים, הגיבורים בסרט פוגשים קבוצת ילדים, כולם פליטים, וכמובן לוקחים אותם תחת חסותם. זו הפעם הראשונה שאתה עוסק בסוגיית הפליטים באירופה. מה גרם לך לדון בנושא הזה?
"אני לא חושב שאפשר לעשות כיום סרטים בלי לטפל בזה. הפליטים במדינות הים התיכון מטילים בספק את עצם האנושיות של עולמנו. בתום מלחמת העולם השנייה, אמרו שאי אפשר יהיה לכתוב שירים שלא יעסקו בשואה, ואני חושב שהיום ניתן לומר משהו דומה על סוגיית הפליטים. המפגש עם הילדים הללו מאפשר לגיבורים לעשות סוף כל סוף משהו שכבר לא עשו שנים: לעשות את הדבר הנכון".
סוגיית ההגירה, כפי שגדיגאן הדגיש שוב ושוב במהלך ביקורו בארץ, רלוונטית כמובן גם אלינו. באופן אנקדוטלי יותר, הצופים המקומיים ימצאו את עצמם גם בסרט במהלך ההתבדחויות שבו. אחד מבניו של אבי המשפחה שבתרדמת מצהיר בשתי הזדמנויות שונות "גם אריאל שרון היה במצב הזה והחזיק כמה שנים בחיים, כי ככה זה אצל היהודים".
"למה אריק שרון? הוא כמובן דמות מוכרת מאוד בצרפת, ועקבנו כאן אחריו גם בשנותיו האחרונות, כך שזה לא היה רפרנס עלום מבחינתי", מסביר הבמאי. "יותר חשוב לי להסביר למה הכנסתי את הבדיחה הזו על היהודים, ואת ההשתעשעות עם הדעה הקדומה שיש להם איזשהם כוחות מיוחדים. יש בסרט בדיחות על יהודים, וגם על ערבים, כי עשיתי דווקא: התקינות הפוליטית משתלטת על צרפת ואסור כבר לצחוק על שום דבר, אז רציתי להתריס ולצחוק בסרקסטיות על הכל, גם על יהודים. הרי הסתדרנו יפה מאוד עם השילוב בין אהבת וקבלת האחר לבדיחות סרקסטיות עד שהפוליטקלי קורקט הגיע, אז למה שלא נעשה זאת עכשיו?", מסביר הבמאי, המקפיד לשוב ולבקר בישראל למרות הקריאות לחרם תרבותי הנפוצות בחוגי השמאל הרדיקלי בהם הוא מסתובב.
כיוון שגדגיאן ואסקריד גילו מאז ומעולם מחויבות חברתית בסרטיהם, ושניהם פעילים חברתיים משחר נעוריהם וכך גם הכירו, אני שואל את דעתם על התופעה החברתית הבולטת של התקופה האחרונה: תנועת ה-MeToo כמובן. בתשובה לשאלה, פוצחת השחקנית במונולוג ארוך.
"זה נושא מסובך. אני לא שלמה עם הצורה הזועמת שבה הדבר הזה בא לידי ביטוי", היא אומרת. "כל הנשים עלי אדמה התמודדו עם הסוגייה, אבל צריך לחשוב מתי משתמשים במילה 'הטרדה'. גם בי נגעו במטרו, אבל האם מי שעשה זאת הוא חזיר או סתם אידיוט? מאיזה תרבות הוא הגיע? למה הוא עשה לי את זה? חשוב שנשים התחילו לדבר, אבל הבעיה שזה קורה בעיקר ברשתות החברתיות וכדי שמשהו ישתנה באמת, לא מספיק להעלות פוסטים, צריך לצאת לרחובות. יש לנו עוד כברת דרך לעבור ויש עוד הרבה קרבות לנצח בהם, אבל לא נעשה זאת בפייסבוק".
בעניין אחר לגמרי, אני מספר לבמאי שקראתי עמו ראיון בעיתון צרפתי בו סיפר כי פראנס גל היא הזמרת האהובה עליו, ורצה הגורל ויום לאחר מכן היא הלכה לעולמה. "הו, פראנס גל היתה הארוסה של רובר...הוא היה מאוהב בה קשות", צוחקת זוגתו, והקולנוען מוסיף בחיוך מבויש - "אהבתי את המוזיקה שלה מאוד, השתמשתי בה בעבר בשניים מסרטי, אבל הפעם שילבתי שיר של בוב דילן, כי הסרט מדבר על נוסטלגיה לשנות השישים ואם יש אמן אחד שמסמל את התקופה ההיא, זה דילן".
לסיום, אני מספר לשניים שיצא לי לנכוח בכמה הקרנות של סרטיהם ולראות איך הקהל בארץ מתרגש מן המסרים החברתיים שלהם ומאמנותם באחווה ושיוויון. "אתה רואה, יקירי", אומרת לי אסקריד בתגובה, "אף פעם אסור להתייאש מן המין האנושי".
