פוסטמודרניזם, אלק

“ספלנדור” (99') הוא הסרט שבו גרג אראקי לא רק התמסחר (לא שיצא לו מזה הרבה), אלא גם התקלקל. מישהו כנראה הכניס לאראקי לראש שזה רעיון טוב לעשות קומדיה רומנטית פוסטמודרנית, שמושתתת על המסורת (כולל סצינת השיא בחתונה עם האיש הלא נכון), אך מביאה לז'אנר את רוח התקופה.

התוצאה היא לא רק לא מוצלחת, היא גם עושה שימוש לרעה באלמנטים האסתטיים שהפכו את אראקי לבמאי אינדי נערץ מלכתחילה, בזכות סרטי ה"דור מזוין והומואי" שלו, (כמו The Doom generation מ- 95 ו-Nowhere מ- 97), העוסקים במצבו המחורבן של הנוער האמריקאי.

“ספלנדור” מספר את סיפורו של משולש רומנטי סלאקרי אך אובר-אסתטי באל.איי, המורכב משחקנית עולה עם גרדרובה עשירה (קתלין רוברטסון, המוכרת כקלייר, האקסית המיתולוגית של סטיב סנדרס ב"בוורלי"), מתופף יפיוף וטיפש (מאט קיסלאר מ”Last days of disco") ומבקר רוק רגיש (Jonathon Schaech מ"השנים הכי יפות").

בניגוד למה שנהוג אצל אראקי בדרך כלל, הפעם שני הבנים מעוניינים אך ורק בבת ולא גם אחד בשני, מה שהופך את כל העניין להרבה פחות מעניין. האמת המרה היא שהסצינה בה קשרה את עצמה רוברטסון למיטה של ברנדון ב"בוורלי" היתה יותר נועזת ממה שקורה כאן. ולראייה - אחד משני החברים שלה היה מאוהב בשרה, ההיא מ"שולחן לחמישה" (ג'ניפר לאב יואיט)! נקודת האור היחידה היא קלי מק'דולנד ("טריינספוטינג") בשיער כחול, בתפקיד החברה הטובה של רוברטסון. אחרי סרט כזה, אראקי באמת צריך להתחיל לדאוג למצבו של הנוער האמריקאי.