לאחר פרסום "החברה הגאונה", הרומאן הראשון בסדרת "הרומאנים הנאפוליטניים" של אלנה פרנטה, התקבלו יתר הרומאנים כאילו היו הרבה יותר מספר. בזה אחר זה, אספו אותם הקוראים כאילו היו קרוב-משפחה אהוב או חברה טובה שחיכו בציפייה לראותם. עכשיו, בצאת הרומאן הרביעי והאחרון לאחר המתנה ממושכת, נדמה כי לפני שנתנו הקוראים את דעתם על תוכן הספר, תגובתם הראשונית הייתה שמחה על עצם הפגישה המחודשת עם הדמויות, על האפשרות להתעדכן במתרחש בחייהן ולנוע איתן ברחבי איטליה. רגשי הקרבה העזים האלו ל"הרומאנים הנאפוליטניים" העלו לא פעם את השאלה: מה עושה אותם למשמעותיים כל-כך עבור הקוראות והקוראים? כעת, כשהסיפור כולו פרוש לפנינו בשלמותו, ניתן להתבונן ביצירה העשירה הזו ולנסות לעמוד על טיבה.
"הסיפור של הילדה האבודה" סוקר את חייהן של אלנה (לנו) גרקו ולילה צ'רולו משנות השלושים לחייהן ועד זקנתן. לנו חוזרת עם ילדיה להתגורר בשכונת ילדותה בנאפולי, בשכנות ללילה ומשפחתה, וממשיכה לעמול על כתיבתה הספרותית והעיתונאית. בחלוף הזמן היא משגשגת מבחינה מקצועית ואף זוכה להכרה של ממש, אך במקביל, חייה בשכונה נקלעים לקשיים הנובעים מיחסיה עם לילה ומכרים מילדותה, והרפתקאות פוליטיות מסוכנות.
הרומאן המדובר הוא למעשה סיפור של שיבה; לנו חוזרת אל מחוזות ילדותה, מהם התאמצה כל חייה להיחלץ. השכונה שבה נולדה והתבגרה מתוארת כחור שחור; מקום מוכה אלימות ועוני השואב לתוכו את תושביו ומאיים לעצבם בדמותו. כשם שרוב מעשי ההדחקה פורצים לבסוף אל פני השטח, כך גם לנו מתמגנטת אל כור מחצבתה, חלק מעצמה שניסתה להדחיק, כדי להתמודד איתו בסיבוב מכריע ואחרון.
לאורך כל ארבעת הרומאנים, אנשי השכונה עסוקים באופן בלתי-נלאה בשליטה; השתחררות משליטה, השגת שליטה, התמסרות לשליטתו של אחר, ורכילות בלתי-פוסקת על סך-כל יחסי הכוח שסביבם. ב"סיפור של הילדה האבודה", מאבק השליטה המשמעותי ביותר הוא זה שמתנהל בין לנו ולילה כצוות לבין שכונת ילדותן; השתיים מתנודדות בין התמסרות לכוחה של השכונה עליהן לבין פעילות משותפת למטרת שינוי פניה - סילוק האלימות והשחיתות המכלות אותה.
במסגרת הפרויקט המשותף שלהן פועלות לנו ולילה כשני כוחות מנוגדים אך משלימים, אשר לעתים עובדים זה לצד זה ולעתים זה נגד זה: כוחה של לנו כסופרת ואקדמאית בא לידי ביטוי בהשלטת סדר; היא מארגנת את העולם בכך שהיא יוצקת אותו לתוך מילים: רעיונות, סיפורים ואידיאולוגיות פוליטיות שהיא מפרסמת בעיתונות. מנגד, כוחה של לילה בא לידי ביטוי בביטול סדר וטשטוש גבולות; עוצמתה המסתורית ושכלה החריף מאפשרים לה לחדור אל מחשבותיהם של הסובבים אותה ולנווט את רגשותיהם ומעשיהם לצרכיה.
תנועת הגאות והשפל הזו בין ניגודים חולשת למעשה על הטטרלוגיה כולה. פרנטה מתזמרת את התפתחות העלילה והדמויות כתנועת מטוטלת בין נקודות-קיצון: בין אהבה לשנאה, בין בגידה לאמון, בין אצילות לוולגאריות, אלימות וחמלה, השכלה ובערות, השלטת סדר ופריעתו. גם ברומאן הרביעי נרשמת תנועת גאות ושפל כזו, אך תזזיתית בהרבה; "הסיפור של הילדה האבודה" עמוס לעייפה בתהפוכות, המתרחשות בתדירות מתגברת עם התקדמות העלילה, עד כדי כך שנבנית תחושה של צבירת תאוצה. כך נוצרת חוויית קריאה מסחררת שמאיצה את קצב הלב. האופן שבו פרנטה מעמיסה התרחשויות דרמטיות מקהה את עוצמת התגובה אליהן, אך עם זאת, לקראת אמצע הספר, אותו גודש עלילתי מתגלה כחלק מהמהלך המקורי של פרנטה, אותו היא צולחת ללא עוררין: המחשת הכאוס הנאפוליטני באלימות ההולמת מתוך הדפים.
מאפיין מייחד נוסף של "הרומאנים הנאפוליטניים" הוא התמהיל החמקמק שפרנטה יוצרת בין ריאליזם לפנטזיה. מעל העולם הריאליסטי שהיא מתארת מפוזרת מעין אבקת קסמים עדינה. האבקה כמעט בלתי-מורגשת, אך משנה לחלוטין את 'טעמו' של הסיפור. קווי המתאר הרופפים של הדמויות והאובייקטים בעולם המתואר מאפשרים תנועה מיסטית ביניהם; דמויות 'נכנסות' ו'יוצאות' אחת מתוך השנייה, בוקעות זו מתוך זו, יכולות להשתנות ולשנות אחרים כאוות נפשן. אמנם רוב הכוח המאגי מיוחס לדמותה של לילה, אך בפירוש אופף את העולם המתואר בכללותו. לדוגמא, האופן בו לילה "מוציאה" מתוך אלפונסו חלק מעצמה על מנת שיידמה לה, או האופן בו היא טוענת ברצינות גמורה כי יכול להיות שבנה, ג'נארו, התחיל את חייו כבנו של סטפנו ובשלב מסוים הפך לצאצאו של נינו; תחת עטה של פרנטה, העולם הריאליסטי יכול להכיל התרחשויות כאלה מבלי שאמינותו תיסדק.
פרנטה אף מיטיבה לשזור את הפוליטיקה האיטלקית בדרמה האנושית של הרומאן; התכנים הפוליטיים הם אמנם התשתית עליה מתרחשים העניינים, אך העיסוק הקונקרטי בהם - הוויכוחים, האידיאולוגיות והניסיונות הפרקטיים להשפיע - נארגים יחד עם נפשותיהן ומעשיהן של הדמויות לכדי אחדות אורגנית, הממחישה את הקשר העמוק בין הדמויות לארץ מולדתן. קולה הספרותי השובה של פרנטה מכיל בתוכו שתי איכויות שנדמות מנוגדות: כתיבה מחושבת ומוקפדת - יחד עם קול רך, חמים וזורם. אך בסופו של דבר, סוד כוחם של "הרומאנים הנפוליטאניים" טמון בכישרונה של פרנטה ליצור עומק מכושף של אינטימיות בין הקוראים לדמויות; הבהירות שבה היא משרטטת את הלכי-נפשן המפותלים והכנות המכמירה שבה היא מתארת את חייהן, הופכות את "הרומאנים הנאפוליטניים" לסיפור חד-פעמי, המחלחל לעומק לב הקוראים ומותיר בו חותם.
"הסיפור של הילדה האבודה" / אלנה פרנטה. מאיטלקית: אלון אלטרס. הוצאת הספרייה החדשה, 483 עמודים.