פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חושך בקצה המנהרה: "שלטון הצללים" קורסת מיומרה ועודף מאמץ

      הדרמה הפוליטית החדשה של HOT, שאחד מכותביה הוא היועץ הפוליטי השנוי במחלוקת משה קלוגהפט, מתיימרת לחשוף את הטריקים והדילים שנסגרים על ידי מי שמקורבים לבעלי הכוח בכנסת. אולם בפועל היא מציגה גלריית דמויות פלקטית, תסריט מופרך ומלוא החופן קלישאות

      שלטון הצללים (צילום מסך)
      סדרה מאת האדם האחרון שיכול להתפאר בחשיפת "האמת" מאחורי הקלעים. מתוך "שלטון הצללים" (צילום מסך)

      קשה להתחיל כל התייחסות ל"שלטון הצללים" של HOT ללא התהייה המובנת מאליה, הפיל העצום שבחדר. אחרי הכל, חלק ניכר מהעניין שנוצר סביבה קשור בפיל המדובר: הסדרה נכתבה על ידי משה קלוגהפט. אם כן, האם מדובר בשם מודע לעצמו - כזה שלוקח בחשבון את האיש שעומד מאחורי הסדרה ומשלב את הרוח שהביא עמו אל הפוליטיקה המקומית - או שמא בחוסר מודעות מוחלט? אם מדובר באפשרות הראשונה הרי שמדובר בשיא ציניות חדש בתעשייה שכבר היום מתהדרת בכך שאייל ברקוביץ' ואופירה אסייג הם אנשי אקטואליה. שכן קלוגהפט - האיש מאחורי קמפיין "השתולים", קמפיין הדה-לגיטימציה נגד הקרן החדשה, הקיבינימט של אראל מרגלית ומסע ההתפתלות המרהיב של תמר זנדברג - הוא האדם האחרון שיכול לחשוף בפנינו את "האמת", או כל "אמת" באשר היא על משהו. הזכות שניתנה לו להפוך את אחורי הקלעים המזוהמים של בית המחוקקים לדרמה פסאודו-ריאליסטית, היא בבחינת לתת לחתול להיות מנכ"ל תנובה. ישנה, כאמור, גם האופציה השנייה, של אי הבנת הבעיה בשילוב בין אמן פילוג ציני לבין סדרה פופולרית בגוף תוכן גדול, והיא מבישה לא פחות.

      חשוב לציין ש"שלטון הצללים" לא נוצרה על ידי קלוגהפט. חיים אביחיל ("אניגמה"), רז יובן ("כפולים") ורם לנדס הוותיק יצרו אותה, כשיובן ואביחיל אמונים גם על התסריט, לצדו של אותו קלוגהפט. ובכל זאת, מרגע שהפוקוס הוצב על "הצללים", האנשים שסובבים את חברי הכנסת ומשפיעים על חיי המדינה, קשה להפריד בינה ובין המציאות. משפטים כמו "אפילו השמאלנים עוכרי ישראל יסכימו איתי" (שנאמרים על ידי חברת כנסת "קיצונית" מהימין), נראים ככאלו שמתכתבים כמעט בהתרסה עם התפר הזה בין העולם שעיצב קלוגהפט מחוץ לסדרה ובין זה שבתוכה. כאילו בחסות ההומור וה"תראו איזה משוגעת חיננית", הפכה הבעייתיות בהכנסת המילים הללו ללקסיקון, לסוג של דאחקה מקובלת על כולם.

      שלטון הצללים (צילום מסך)
      עלילה סבוכה, מבולבלת ועמוסה שקורסת לתוך עצמה (צילום מסך)

      העלילה של "שלטון הצללים" מבולבלת ועמוסה כל כך, עד שקשה להחליט כיצד לגולל אותה. במוקד עומד דודי גרציאנו (אביב אלוש), צעיר שהחליט לעזוב את ישראל שנה קודם לכן בנסיבות עלומות, ומצא עצמו מעורב בסצנת קרבות לא חוקיים בברלין. גרציאנו שב לישראל ולמשפחתו בעקבות הבשורה על מותו של אחיו, ששימש כעוזר פרלמנטרי לח"כית בשם כוכבה קרסנטי (אודליה מורה-מטלון), ונהרג בתאונה מסתורית. בעידודה של מורן (חן אמסלם), העוזרת הפרלמנטרית של השר לביטחון פנים, שאול גלבוע (עירד רובינשטיין) - שהייתה בעבר בת זוגו של גרציאנו וכיום מנהלת רומן סודי עם גלבוע הנשוי - הוא משוכנע להסתנן אל משרדה של כרסנטי כעוזרה הפרלמנטרי החדש ולברר את נסיבות מותו של אחיו. בואו לכנסת מערב אותו ב"סצנת" העוזרים, עמם הוא חולק דירה בירושלים, ודרכם נחשף למשחקי הכוח, הדילים, הטריקים והשריפות שעליהם לכבות מבוקר ועד לילה.

      הסלט המקושקש הזה לא כולל עוד שלל פרטי מידע שנחסכו מהביקורת הזו, ובהם משולשים רומנטיים, לוביסטים בעלי אינטרס, הצעות חוק בלתי סבירות וקונספירציות למכביר. מורכבות עלילתית בסדרה שמתרחשת במוקד עניינים כל כך סוער היא עניין סביר, בהנחה שהוא מוצג לנו באופן הגיוני. אלא ש"שלטון הצללים" היא דרמה יומית בת חצי שעה, שאינה מסוגלת להכיל את כל אלה גם יחד באופן שיעשה חסד עם גיבוריה. התוצאה, כצפוי, היא שלל קלישאות בנאליות וקיצורי דרך מופרכים. כך, גרציאנו מתקבל לעבודה בזכות פגישה מקרית בשירותים עם קרסנטי, כשפנס מכסה את עינו ובעודו מגולל את כל חסרונותיה. או כאשר הוא מגיע לביתו לאחר שנה כדי לבקר את אביו האבל (זאב רווח), הוא משכנע אותו לבצע מעשה פלילי ומנוגד לכל היגיון, רק כדי לאפשר לו להמשיך להישאר בשירותה של אותה כרסנטי. שתי דמויות אחרות של יועצים הן פשוט קלישאה עצובה של יהיו ביחד-לא יהיו ביחד, שלא באמת מעניינת איש, שכן אין לאף אחת מהן כל הצדקה עלילתית.

      שלטון הצללים (צילום מסך)
      בהיעדר תסריט ראוי, גם הופעות המשחק סובלות מבעייתיות (צילום מסך)

      לא רק ההתפתחות העלילתית ב"שלטון הצללים" קלושה ומסורבלת, גם הדיאלוגים בין הדמויות והניסיון שלהן לשוות לעצמן תחושה של התנשאות, קורסת מעודף מאמץ. נחושתן (תום אבני), יועץ התקשורת של אותה חברת כנסת, הוא דמות בנאלית וחסר מעוף שכל מהותה הוא זלזול בסביבתה הקרובה והקרנת פטרונות של "אחד שמבין". באחד המקרים הוא מזדמן עם לוביסט (בגילומו של לא פחות מאשר רוני קובן) לשיחה חשאית בקולנוע, ובה אומר לו האחרון "בכלל לא מטריד, שני גברים מבוגרים בהקרנה של 'סינדרלה'". באיזה עולם סינדרלה מוקרנת בימים אלה? ולמה למען כל מה שטוב להיפגש דווקא שם? מישהו באמת חושב שהסיטואציה הזאת מצחיקה? החטאים הללו ממשיכים עם משפטים כמו "אתה תצטער על זה, החיים ב'גריינדר', לא קלים כמו שחושבים", שהוא פולט לעבר בן זוגו בחיים. גם הנטייה של דמויות לשלב "פאקינג" שוב ושוב בין משפטים, מעידה על המאמץ האינסופי שלהן להיראות "קשוחות" או בעלות סמכות, וכן על הניסיון העצוב לשוות לכל המתרחש ארומה אמריקאית, ומציגה אותן באור מגוחך. כמעט אף סיטואציה בין שתי דמויות ב"שלטון הצללים" לא נראית אמינה, טבעית או כזו שאפשר לצלוח מבלי להתכווץ.

      קשה לבוא בטענות למשחק של מי שנאלצים לגלם דמויות כל כך חלשות, אבל מספיק לומר שאף אחד מבין חברי הקאסט הנוצץ למדי הזה אינו מצליח להתעלות. אפילו אביב אלוש, שכובש בחן כל דמות אליה הוא נכנס, נראה מעט אבוד בתוך כל הנסיעות והריצות הלא הגיוניות שנדרשות ממנו. באחת הסצנות הוא מקבל הודעה מדמות אחרת בשעה 17:32 כשבחוץ נראה חושך מוחלט, ואולי האנומליה הזאת השפיעה על מצב רוחו. דבר אחד ברור: "הריאליזם" ו"הפרטים הקטנים" שבהם מתפארת הסדרה בתקציריה הרשמיים, הם, כשמו של הפרק הראשון, "פייק ניוז" אחד גדול. "שלטון הצללים" כל כך מסורבלת ומתאמצת שהיא לא מצליחה לעשות סדר אפילו בעולמה הפנימי.

      שלטון הצללים (יח"צ , אוהד קב)
      לא ריאליזם ולא נעליים. מתוך "שלטון הצללים" (צילום: אוהד קב)

      זה לא עניין מקובל למצוא נחמה במפלתה של יצירה מקומית, כזו שמעסיקה ומפרנסת רבים וחשובה לקידום התרבות הישראלית. אבל במקרה הזה, כשמאחורי הקלעים עומד אדם שהתפרסם בזכות יכולתו לקטב, להפריד ולשסות, העובדה שלא הצליח למצוא הרמוניה וסדר בתסריט נראית מאוד הגיונית. זריעת הרס וחורבן היא הרי משימה קלה הרבה יותר מאשר בריאה של דבר מה שלם ומורכב.