הבעיה עם סדרות היא הסדרתיות שלהן. הרצף הבלתי נסבל של המשכיות סיסטמטית, מדויקת עד כרונית, מסוגל להביס עליו את דעתו של הצופה המאופק ביותר. קל וחומר כאשר מדובר בשידורים חוזרים, הפועלים בשיטת הלולאה האינסופית. אלה דוחסים את זכרונו הטלוויזיוני של הצופה למיקסר ענק ומערבלים את רצף הפרקים, קטעי הפרקים, הסצינות, הדיאלוגים וחצאי ההלצות לעיסה עצומת ממדים כמוה כמסטיק הענק בעולם.
האפקט הוא בלתי נמנע: אובדן חוש ההתמצאות הטקסטואלי בשלב הראשון, גסיסה איטית של המרחב הקונטקסטואלי בשלב שלאחריו, ולבסוף (במסווה של אתנחתא קומית מוכרת) מוות בייסורים של כל מה שהיה נדמה בעבר חביב, מזמין או אפילו מתקבל על הדעת בסדרה קומית.
או אז העיסה הדביקה מתנפחת בתוך חלל גולגלתו של הצופה ומביאה אותו להרהורים בעלי אופי מתסכל של ממש, דוגמת "רגע, אם רייצ'ל היתה אשתו הלסבית של רוס, איך זה שיש לו ילד עם פיבי, שהיא בכלל אחותו?", או "כמה שצ'נדלר רזה לעומת התיכון. אני שמח בשבילו, לפחות יצא לו סטוץ עם ג'ואי". קטסטרופה מוזמנת, באדיבות ICP.
גם אם נדמה כי שידור "סיינפלד" אחת לעשר בערב, מדי ערב, מדי שנה, מדי מחזור חיים, היא צעד מתבקש, הרי אין הדין תופס לגבי פטיפורים סוג ב', דוגמת "משתגעים מאהבה", "המאמן", "כולם אוהבים את ריימונד" (לא פגשתי בכל מסעותיי אדם אחד שסובל את הריימונד הזה) או "חברים". "חברים" היא פרשנות דהויה לז'אנר הסיטקום שעל התפר בין "רודה" ו"טקסי" ובין "סיינפלד". ואם נכון לומר לגבי "סיינפלד" שהיא הפכה את המדיום הטלוויזיוני למתוחכם מדי עבור עצמו, הרי שלגבי "חברים" אפשר לומר שהפכו את עצמם למופשטים מדי עבור הבנאליות של עצמם. הכל טוב ויפה, אבל מדוע חמש פעמים בשבוע, עד קץ העידנים או עד שגלגל ההסרטה יחובל במזיד?
היו כנים עם עצמכם: כמה פעמים התאהבתם באותה נערה? כמה פעמים מצאתם את אותה מנה לעוסה להיות טרייה ומרעננת כבפעם הראשונה? ולסיום, כמה פעמים שנאתם את היום בו הוענקו לכם חיים רק בגלל שבמהלכם מישהו אמר את המשפט "למות, למות על התספורת של רייצ'ל"? יש סיבות טובות מאלה, למות. ולחיות.
רגע, אז צ'נדלר הוא אבא של מילי אביטל?
29.11.2000 / 12:44