יודעת כל נערת מקהלה שהקושי הכי גדול בלעמוד לצד חבורת זמרים או רקדנים הוא הצורך להיטמע. מצד אחד לעמוד על במה ולהתחנן לאהבת הקהל ומהצד השני להיות זהה לחלוטין למי שעומדת לידך. לא משנה אם את זמרת יותר טובה מזו שמימינך, או שזו שמשמאלך רוקדת עקום - אם חרגת משורת המקהלה, חטאת לתפקיד. אם הקהל יידע שאת טובה יותר, סימן שפספסת לגמרי את הרעיון הבסיסי, לפיו את מיוחדת ממש כמו כולם.
ב"שורת המקהלה", שעולה בימים אלה בתיאטרון הקאמרי בבימויו של צדי צרפתי, משחקים בדיוק על קו התפר הזה. המחזמר הוא אודישן לתפקיד ה"קורוס" במיוזיקל, ובו הרקדנים צריכים לתת את כל כולם ולהוכיח לבמאי (יחזקאל לזרוב) שהם המתאימים ביותר לרקוד. כחלק מהאודישן מבקש הבמאי מהרקדנים לספר על עצמם, על הזיקה לריקוד, על הנעורים. כל אחד בתורו מספר סיפור מיוחד, ממש כמו כולם.
זה לא מחזמר למתחילים. הוא מבוסס על קטעים של זמרים בודדים, ובעצם יש בו רק נאמבר גדול אחד, וגם הוא בסוף. אין לו עלילה סוחפת והוא בעיקר מלא מחשבות על האומץ לחלום חלומות ועל היכולת להכיר בהתנפצות שלהם. יש בו כמה שירים ממש טובים כמו "כלום" או "לוק לא משהו", אבל אין בו שירים בלתי נשכחים. גם הנאמבר הגדול "One", שתורגם בעברית ל"לה", והוא אולי השיר היחיד שהתרגום ממש חוטא לו, הוא לא להיט מיוזיקלס קלאסי.
ובכל זאת, כשבאים לצפות בגרסה הישראלית של "שורת המקהלה", עם ציפיות נמוכות ממחזמר בינוני על סקאלת המיוזיקלס - הוא מפתיע לטובה. הבמה נראית מדהים לכל אורך המחזמר, הריקודים משכנעים כמעט תמיד, התרגום מעולה ומלאכת ליהוק שחקנים שירכיבו אנסמבל יחסית אחיד עברה בשלום.
לעולם מחזות הזמר הישראלי יש מחלה קשה - מחלת ליהוק הכוכבים. כנראה מחשש שהפקה כל כך גדולה תתבסס על שם לא מוכר, ומהרצון למכור כמה שיותר כרטיסים, מלהקים בדרך כלל שמות רווחיים לתפקידים ראשיים, לפעמים על חשבון האיכות. ראינו את זה ב"שיער" עם עוז זהבי ודן שפירא בתפקידים הראשיים, כשזמרי הקורוס עלו עליהם הרבה פעמים בכריזמה הבימתית והכישרון, או ב"קברט" כשאיתי טיראן שאב את כל תשומת לב הקהל והעלים את כל השחקנים האחרים על הבמה. זה מרשים, אבל חוטא למחזמר עצמו.
החשש שזה יקרה ב"שורת המקהלה" התבדה. כך, גם מיה דגן (בתפקיד קאסי) עומדת על הבמה שעתיים בשביל כמעט שיר אחד וכמעט סצנה אחת בכיכובה, ובשאר הזמן נטמעת ברקע עם כולם. נכון, השיר שלה ארוך יותר משל כל השאר, אבל האמת? הוא ממש לא מה שתיקחו אתכם הביתה. להיפך, הסצנות שלה עם יחזקאל לזרוב אפילו קצת מביכות ועייפות. ואם בכל זאת צריך לבחור מהאודישן הבימתי הזה את מי שהייתי מלהקת לתפקיד - כנראה שדנה פרידר הייתה נכנסת בקלות עם השיר שלה על נפלאות הניתוחים הפלסטיים והחזה הגדול, אבל גם שחר פרץ בתפקיד גרג שמספר איך גילה לראשונה שהוא הומו, או ספיר יצחק (קריסטין) שמנסה להסביר שהיא בסך הכול רוצה לשיר. אבל באמת שרוב הדמויות היו מוצלחות ומעוררות סימפטיה.
הגרסה הישראלית של "שורת המקהלה" מצליחה להוציא את המרב ממחזמר מורכב, וזו לא מלאכה פשוטה. צפו בו אם כבר ראיתם את "היירספריי" ואתם מחפשים סגנון קצת אחר, או אם אתם עדיין חושבים שאתם מיוחדים. כמו כולם.
