קצת מרשים להסתכל על ג'מירוקוואיי מהצד. מאז שהלהקה הבריטית הוקמה ב-1992, דרך שיא ימי הבריטפופ והגראנג', האלקטרוניקה הגדולה של פרודיג'י והכמיקל בראדרז, הפופ של ספייס גירלז וכל היתר - היא תמיד עשתה את מה שהיא עושה. תופעה זרה ומוזרה, נטולת סצנה, בראשותו של הכובען החצי-מטורף ג'יי קיי, הפנים של הלהקה. בימים ההם, טרום שאזאם ויוטיוב, רבבות בני נוער מצאו את עצמם מנסים לפענח את השם הארוך והבלתי קריא שהופיע על השקופית הקצרה בתחילת הקליפ ובסופו ב-MTV, נאלצים כמוני להעתיק על נייר את שם הלהקה הארוך בחלקים (למזלם השיר נוגן כמעט כל שעה), ולגשת עם הפתק לחנות דיסקים, בה המוכר היה האדם הראשון שהצליח להבין מה כתוב שם.
הפעילות הנוכחית שלהם היא לא רק עניין של נוסטלגיה. ב-2017, אחרי הפסקה ארוכה, ג'מירוקוואי הוציאו דיסק חדש, "Automaton", שאותו הם מקדמים בסיבוב הופעות ובזכותו זכינו לביקור מצדם. האלבום יותר אלקטרוני מהקודמים שלהם, התפתחות מבורכת שמעידה על להקה שהכוח היצירתי שלה עדיין חי, וכזו שנשמעת כהמשך ישיר וטבעי לפאנק המרקיד הטוב והישן. כמובן, גם הכובע של ג'יי קיי עבר שדרוג לכיוון רובוטי-ניאוני, ולקראת המופע הייתי סקרנית לראות איך כל השינויים האלה ישתלבו במופע, שתכליתו היא כמובן לספק לקהל הישראלי את הלהיטים הישנים.
ג'יי קיי עלה לבמה בלייב פארק ראשל"צ עם כובע הקיפוד הזוהר שלו, ג'קט ג'אמפר כהה וכפפות. קשה להבין איך בחמסין הזה הוא שרד את התלבושת הזאת, אבל ג'יי קיי דווקא בישר לקהל שטוב לו במזג האוויר הזה, ושבאנגליה יש עכשיו 4 מעלות. הלהקה התחילה באנרגיות גבוהות עם "Shake It On" מהאלבום החדש, ולא ירדה הילוך כמעט בשום שלב. רצף הלהיטים הופר רק מדי פעם עם שירים פחות מוכרים, בעיקר מאלבום הפריצה, "Traveling Without Moving" מ-1996.
הקהל לא יכול היה שלא לרקוד. הסט ליסט הקצבי של הערב כאילו נבחר על ידי די ג'יי, הכל על טהרת הבוגי. ואכן, הישבנים זזו. ג'יי קיי מצדו התנועע על הבמה בלי הפסקה, והלהקה הייתה מקצוענית ומהודקת באופן שלא תמיד רואים בהופעות חיות. הוא התלוצץ עם הקהל ואמר, "זה היה קל יותר כשהייתי בן 27. היום אני בן 48. זה תופס אותך". בהמשך צחק על עצמו שהזדקן, שתכף ייגמר לו הקול והוא צריך תה עם לימון. אבל בשירים הוא נתן את עצמו לגמרי. פרפורמר מצוין וזמר מרגש.
לכן הקהל - שיודע שגם הוא כבר לא בגיל שהיה כשהלהיטים האלה יצאו, ושגם הוא הגיע להופעה עם גב תפוס, כרס קטנה, בייביסיטר בבית וכו' - יכול היה להזדהות עם ההלצות של ג'יי קיי ולהתחבר אליו. וכשהוא שר את "Canned Heat", אנשים איבדו את עצמם בקצב והשילו מעליהם את השנים. אלא שההווה לא איחר לבוא: בביצוע המצוין ללהיט "Virtual Insanity" נשלפו אלפי הטלפונים הניידים כדי לצלם, ולפתע הפארק הקנה תחושה של נבואה שמגשימה את עצמה. בעוד ג'יי קיי שר על עולם שהולך ומשתגע מטכנולוגיה, הוא מוקף ים של מסכים קטנים.
לשמחתי האישית, לא הייתה שום אבן דרך בקריירה של הלהקה שלא נהפכה, והם אפילו ביצעו שני שירים אהובים עלי ביותר, "Alright" ו-"Lovefoolosophy", שירים שלא היו הלהיטים הכי גדולים שלהם. עם זאת, די ברור שלא צריך היה להיות מעריץ שרוף כדי ליהנות מהמסיבה שהתקינו ג'מירוקוואי. על אף הגוף החורק והדיבורים על תה עם לימון, הם הצליחו לשמר את כוחם משנות התשעים. היה שווה לחכות להם 26 שנים.
