במשך למעלה מ-180 שנה עולים אנשים לקברה של סול חגואל, נערה יהודייה מטנג'יר שבמרוקו, שהוצאה להורג ב-1834 לאחר שסירבה להתאסלם. האלמנט המעניין בסיפור הזה הוא שלא רק יהודים פוקדים את הקבר, גם מוסלמים. לאחר מותה כונתה חגואל "הגבירה הקדושה סוליקא", והפכה לקדושה מעונה בקרב שתי דתות, דבר שאינו עניין של מה בכך.
ב-2016 העלו תאיר סיבוני ומאור סבג את המחזמר "סוליקא" במהלך חג המחזמר, הפסטיבל השנתי המתקיים בבת-ים בניהולו של אורי פסטר. כשרפי ניב, המנהל האמנותי של תיאטרון באר שבע, צפה במחזה , הוא התחבר לסיפור ובעיקר לביצועים הבימתיים של נסרין קדרי, והחליט להביא אותו לבמה גדולה יותר.
הגיבורה היא כמובן סוליקא (רעות אלוש), נערה שנגזר עליה לחיות בין ארבעת קירות הבית בשל חששה של אמה, שמחה (עדי זורע), ודודה הרב מימון (אורי זגורי) מחשיפתה של הנערה היפה לאוכלוסייה המוסלמית. חברותיה ראשל (אליה לסרי) ואימאן המוסלמית (אסתי אסרף) משכנעות את סוליקא לצאת עמן לשוק, שם היא נתקלת בנסיך יפה התואר אמיר אל חנן (עלאא דקה). יורש העצר מתפעל מיופייה ורוצה לשאתה לאישה, אך הדת מהווה מכשול. ובעוד שניהם משלימים עם האפשרות לאהבה חוצה-דתות, סביבתו הקרובה של האמיר סבורה כי סוליקא חייבת להתאסלם. הצורך שלה לבחור בין המרת הדת או המוות מטיל עול כבד על כתפיה, והיא יודעת שכל דרך בה תלך תהיה טרגית.
סיבוני כתב את השירים, סבג הלחין ושחר פנקס (באחת הפעמים הנדירות שבהן היא עובדת בנפרד מהבמאית שיר גולדברג) השתתפה בכתיבת הדיאלוגים. יחד הם עמלו על מחזה שחודר לקרביה של יהדות מרוקו במאה ה-19. העמדה של סיבוני וסבג מעניינת: הם אינם מציגים את היהודים בצד של הטובים, נהפוך הוא - יש לקהילה חלק גדול במותה של סוליקא. העמדה הזאת אינה מתבקשת, במיוחד לאור ההיסטוריה העקובה מדם של יהדות מרוקו מסוף המאה ה-18 ועד לאמצע המאה ה-19, וליוצרים מגיעה מילה טובה על כך שדילגו על הקלישאתיות של מיעוט נרדף המוכה על ידי המון אלים, ובחרו להציג תמונה מאוזנת שבה היו צדדים טובים ופחות טובים בשני המחנות.
למרות הכוונות הטובות, המסר המפייס, המוזיקה וההלבשה הנהדרת של יהודית אהרון, "סוליקא" אינו מחזמר הנוסק לגבהים. הצרה העיקרית בו היא המעטפת הכבדה מדי שמעניקה לו היצירה המוזיקלית. מאחר שאין בו די תוכן, השירה חונקת את מעט הדיאלוגים. היחס בז'אנר חד-צדדי בכל מקרה (ב"עלובי החיים" ו"אוויטה", למשל, אין כלל דיאלוגים, רק שירה), אך במחזה הזה כמות המוזיקליות רק מבליטה את הרזון הטקסטואלי. היה ראוי ליצוק יותר עומק, אך הוא נותר רדוד במרבית שלביו ולפיכך נמתח ללא צורך.
סיבה נוספת לחוסר ההצלחה היא השחקנים. אם זה המבטא שלעתים מזכיר מערכון בינוני מהאייטיז או נוכחות בימתית חלשה, היה קשה להאמין לרוב המשתתפים. מי שבכל זאת בלטו הם עדי זורע כאם שמחה, שהכאב שפרץ ממנה היה אמיתי, ויקיר אליהו וקנין בתפקיד חביב, יועצו של הנסיך. אהבתי מאוד את וקנין, שמבטו הרושף וחורש המזימות ייצר שנאה טהורה כלפיו. השניים הללו היו היחידים שהצליחו לעורר רגש כן.
והייתה גם נסרין קדרי. לא נדיר שהפקה בוחרת בשחקן משנה להיות הפנים של המחזה, במיוחד כשקדרי הייתה הסיבה העיקרית לכך שההצגה בכלל הגיעה מבת ים לבאר שבע. עם זאת, במשך מרבית ההצגה היא כלל לא הורגשה. בעוד התהייה האם היא רק קוריוז צוברת תאוצה, הגיע השיר "בדם ליבי" שהיה, בלי צל של ספק, רגע השיא של המחזה. בקול עמוק וחודר קדרי שרה, ריגשה והצדיקה את ההייפ, לפני שחזרה לגודל מינימליסטי.
חובבי התיאטרון ראו בשנים הראשונות הרבה מחזות-זמר טובים. "סוליקא" אינו נכנס לרשימה הזאת מפאת חוסר יכולתו לרגש, על אף ההשקעה הרבה והמאמץ הניכרים בו. עד כמה ש"בדם ליבי" בוצע היטב, הוא עדיין לא משמש דרייב חזק דיו כדי להקדיש להצגה הבוסרית הזאת למעלה משעה וחצי.