ב-1954 ניהלה ישראל מבצע סמוי, שמטרתו הייתה לחבל בקשר שבין מצרים למערב באמצעות פעולות טרור שבוצעו, כביכול, על ידי ארגונים מצריים עוינים. "מבצע סוזנה" כשל וזכה לכינוי המפורסם בעל השיבוש הדקדוקי "העסק הביש". הוא עורר תהודה רבה וגרר ועדות חקירה שארכו למעלה מעשור. מה שלא רבים ידעו אז הוא שבמקביל לוועדות החקירה הללו, ישראל המשיכה לנהל מערכה סמויה במצרים. היעד: המדענים שבנו כלי מלחמה עבור גמאל עבד אל נאצר.
במשך 13 השנים שחלפו מאז מבצע סוזנה ניסה המוסד לסלק ממצרים את המדענים הגרמנים שגייס נאצר. כל האמצעים היו כשרים, והמבצעים והתחבולות מתועדים לפרטים על ידי העיתונאי וההיסטוריון הבריטי רוג'ר הווארד ב"מבצע דמוקלס" - הספר הנושא את שם הקוד לפעולה שביצעה סוכנות הביון הישראלית עד פרוץ מלחמת ששת הימים.
אחת הנקודות החשובות ביותר ב"מבצע דמוקלס" היא זהות המחבר. הווארד אינו ישראלי או מצרי, הוא בריטי. לפיכך, לא רק שהסקירה שלו אינה מוטה לטובת הישראלים, אפשר להגיד שהוא אפילו אמפתי מעט, במודע או שלא, למצרים. אין זאת כדי להעיד, חלילה, כי מדובר בכותב אנטי-ישראלי - הוא פשוט חושף תמונה יותר ביקורתית ופחות חד-צדדית מאלה שהתרגלנו לקרוא על פעילותו של המוסד, ומציג עבורנו את פני הדברים באופן שונה מהמידע שהורגלנו לצרוך.
ב-1960, בשיא הפעילות של רשת הריגול במצרים, נלכד אדולף אייכמן בבואנוס איירס על ידי המוסד. ב"המצוד אחר אייכמן" שנכתב 50 שנה לאחר מכן, תיאר העיתונאי האמריקאי ניל בסקומב את המבצע החשאי שהביא את הפושע הנאצי לישראל. ספר זה, שהיה מצוין כשלעצמו, עיצב עוד יותר את ההילה שדבקה במוסד של ארגון בלתי מנוצח. "מבצע דמוקלס" מערער את התפישה הזאת. לא רק שהיו פגמים בפעילות המוסד, גם שיקול הדעת של הראל ודוד בן גוריון בהפעלת המבצע היה בספק, וזה נראטיב שספק אם היינו קוראים עליו לו חובר על ידי כותב ישראלי.
לפחות מחצית מהסקירה של הווארד אינה מוקדשת לישראל, אלא דווקא לרקע המצרי והגרמני שחיבר בין נאצר למדענים. אלה שני צדדים שפחות מוכרים למרבית הציבור הישראלי, וסיבה זו היא אחת העיקריות שבגינן מעניין וחשוב לקרוא את הספר. בסגנונו הקולח מתאר המחבר את האופורטוניזם שהביא את הנאצים לשעבר לקהיר. אף שחלקם הגדול היו ממילא בני מוות לאחר שסייעו, במישרין או בעקיפין, להשמדת יהודים תחת חסותו של היטלר, לא חורבן מדינת ישראל עמד לנגד עיניהם, אלא הרבה כסף ותנאי מחיה חלומיים. עד כדי כך זה היה פשוט.
"מבצע דמוקלס" נכנס, כמו ספרי עיון רבים לפניו, להגדרה הקלישאתית "נקרא כמו ספר מתח". הוא רהוט, קולח ומעניין. עם זאת, הוא אינו חף מבעיות ומתהיות לגבי חוסר דיוקים, למשל פעילותו של המרגל הישראלי הבכיר במצרים וולפגנג לוץ, שפרטים חשובים לגביו אינם חופפים בין הספר לאלה שפורסמו בעבר. אחד החוסרים המשמעותיים, בעיניי, נוגע לנאצי הבכיר ביותר שעבד עם המצרים - אוטו סקורצני, איש הקומנדו שחילץ את מוסוליני מהשבי. חלקו של סקורצני, שבניגוד למדענים רבים אחרים היה ונשאר נאצי מושבע עד יום מותו, היה גדול במבצע דמוקלס. מחשש לחייו הוא שיתף פעולה עם המוסד והיה שותף לקריסת הפרויקט, אך הווארד בחר להקדיש לו אפיזודה קטנה בלבד וקימץ מאוד בפרטים על החיבור הבלתי אפשרי כמעט בינו לבין הארגון.
יש בעייתיות בפרשנות של הווארד לסיטואציה הקיומית התמידית של ישראל במזרח התיכון. מה שקורה היום עם איראן, כשישראל טוענת לתוקפנות של האויב אך היא זו שמבצעת את פעולות המנע, מזכיר מאוד את מה שקרה אז. נראה שהאמפתיה שהמחבר מגלה כלפי המצרים - שבסופו של דבר גם אם לא פתחו ראשונים באש או שלחו טילים, כן היוו איום תמידי ומוחשי על המדינה - מוגזמת. למרות זאת, "מבצע דמוקלס" הוא ספר טוב ומהנה, שמבהיר כמה גדולה הייתה החשיבות בישראל למירוץ החימוש האטומי של נאצר. הווארד סוקר מצוין את מערך הכוחות לא רק בין ישראל למצרים, אלא בין ראשי הממשלות בן גוריון ומשה שרת ובין איסר הראל למחליפו בראשות המוסד, מאיר עמית. זהו מסמך מאלף, שמצד אחד מהלל את פעולותיו של הביון הישראלי ומצד שני גם מבקר אותו וחושף את החורים שהיו בו.
"מבצע דמוקלס" / רוג'ר הווארד. כתר, 307 עמודים/ תרגום: יוסי מילוא