"תשיג את הכסף שלך, איש שחור"
(מתוך "This is America" של צ'יילדיש גמבינו)
בשבת האחרונה הוציא צ'יילדיש גמבינו קליפ לשיר חדש: "This Is America". את הקליפ ביים הירו מוראי, האחראי על רוב הקליפים שלו בשנים האחרונות, וב-2016 הפך לבמאי העיקרי בסדרה של דונלד גלובר, האיש מאחורי הפסבדון - "אטלנטה". עד לכתיבת שורות אלה צפו בקליפ כ-70 מיליון איש, הוא זוכה לניתוחים בערך בכל כלי תקשורת בארה"ב ובכל פינה ברשת, מסומן כבר עכשיו לקליפ השנה וככזה שייזכר לדורות. תחת ההצהרה "זוהי אמריקה" מציג הקליפ המבריק והדחוס ביקורת על אלימות משטרתית כלפי שחורים, על אלימות בין שחורים לשחורים ועל כך שנדמה שיש יותר חשיבות לנשק חם מאשר לחיי אדם, על האופן שבו אמריקה מאמצת את התרבות השחורה ואת האמנים שלה אל חיקה בשעה שהיא מסיטה מהדברים האיומים ממה שקורה בקהילות האלה. זוהי אמריקה, תישירו מבט.
ההצהרה הזו מתכתבת ישירות עם "אטלנטה". סדרה שאמנם נושאת בגאון את שמה של עיר, אבל מאז ומעולם שיקפה באופן כללי בהרבה את חייהם של שחורים באמריקה. בעונה השנייה שמסתיימת היום (שישי) נדמה שזה נכון עוד יותר מאשר בקודמתה. במהלכה "אטלנטה" הפכה מסדרה מעניינת עם הבלחות מבריקות, לכדי סדרה נוטה לשלמות, עוכרת שלווה ומתפקעת מפרקים מדהימים. זו לא סתם עונה 2, אלא "עונת השודים" - הכותרת שמתנוססת לכל אורכה. "חג המולד מתקרב וכולם חייבים לאכול", אומר דריוס (לקית' סטנפילד) בפרק הראשון כאשר הוא וארן (גלובר) מביטים בגופתו של בחור שחור מעבר לכביש. זה מושג אמיתי ותקופה אמיתית באטלנטה - השפע גדל כי אנשים קונים מתנות ומוציאים יותר כסף, ומושך אליו את העניים והנואשים, פעמים רבות תוך שימוש באלימות.
הגיחוך שלאורו הלכה "אטלנטה" בעבר - עם דאחקות סטלניות כמו ג'סטין ביבר השחור או הפרסומות ההזויות בתוכנית שאלפרד/פייפר בוי (בריאן טיירי הנרי) התארח בה - התגבש בעונה השנייה לכדי סוריאליזם חד וכואב שרגליו נטועות בקרקע המציאות. זהו אבסורד מר, טראגי ולעתים מסוכן שאין אלא לצחוק בפניו. סצנת הפתיחה של העונה, זו שאמורה להקנות לה את אופיה, היא שני צעירים שחורים זרים שמשוחחים להם בכיף ואז יוצאים לשדוד ביריות מזללת מזון מהיר. סוחר הסמים של אל מאלץ אותו באיומי אקדח להביא לו את כספו ואת רכבו. שלושה מעריצים שפוגשים אותו באקראי מנסים לשדוד אותו ורודפים אחריו להרפתקה הזויה ביער. דריוס נקלע לביתו של פסיכופת דמוי מייקל ג'קסון. טרייסי דוחף בחורה על המדרגות.
אירוע אחר אירוע, תקרית אחרי תקרית, העונה השנייה של "אטלנטה" מקנה את התחושה שכל דבר יכול לקרות. לא ברמת המכונית הבלתי נראית שפוגעת בהולכי רגל תמימים, אלא בצורה מפוכחת שנושאת עמה השלכות. בפרק "טדי פרקינס", האם מישהו חשב שחייו של דאריוס אינם נתונים בסכנה ושיש אפשרות של ממש שניאלץ להיפרד ממנו? ובפרק שאחרי כן, עם ואן (זאזי ביטס) שנוסעת עם החברות למסיבה, האם מישהו לא חשש לשלומה כאשר נכנסה לרכב המסחרי ומאוחר יותר כאשר נקלעה לבדה בחדר מרוחק עם גבר זר?
נסיקתו האיטית-אך-מתמדת של אלפרד הופכת את "אטלנטה" לפלרטוט עיקש בין התהילה לאלימות, בין תרבות הפופ לסכנה. יותר מדי אנשים זרים מרגישים שהם מכירים אותו ושהוא חייב להם משהו, בין אם הם שולפים אקדח ובין אם סמארטפון. אולם החיבור הזה לא נעצר אצלו. דריוס מסתבך עם סלב עבר רצחני, ההרפתקה של ואן נעשית בביתו של דרייק, ארן בנעוריו כמעט הופך למטרה עבור בריוני בית הספר בגלל חולצה ממותגת. דונלד גלובר, ידוען בעצמו שללא ספק חווה הרבה ממה שעובר על אלפרד, מחדד עם הירו מוראי את אותה אמירה גם ב-"This is America", השיר והקליפ. קבלו אותנו רוקדים בחזית ועושים שמח - "אנחנו רק רוצים לחגוג, לחגוג רק בשבילכם" - אבל רק נסו להתעלם מכל המהומות ברקע.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
'Da Art of Storytellin
במרחב של "אטלנטה: עונת השודים", בידיעה שהכל יכול להשתבש כל הזמן, מתקיימת הסדרה. סיפורים קצרים מצחיקים ומפחידים ומפתיעים ועצובים שמתאגדים ליצירה שלמה אחת. מה שכל כך מיוחד ונפלא בסדרה הוא שהיא הרבה דברים בו זמנית - ממש כמו היוצר שלה. היא קרויה על שם עיר אמריקאית ומשקפת היבטים מסוימים בפדרציה שהיא חלק ממנה, אך הדבר שהופך אותה לכה יפה ואוניברסלית, הוא העובדה שבסופו של דבר היא עוקבת אחר אנשים פשוטים שמנסים להתקדם בחיים. לא השודים הם העיקר, אלא הנואשות שמביאה אנשים לבחור בהם. מין מצב קיומי שכולם מבקשים לצלוח אותו בדרך זו או אחרת. ניסיון להיאבק הן על עתידם והן עם סך הדברים שהופכים אותם למי שהם והובילו אותם לאן שהם.
ה"שודים" שבכותרת של העונה הם לא רק האקט עצמו, אלא בעיקר מה שנלווה אליו: ערטול מכבוד עצמי, מהרגשת ביטחון, מהחתירה קדימה, מהציפיות. כמו אצל אדם שלא מצליח אפילו לשלם בשטר של מאה דולר כי אף אחד לא מאמין שמישהו כמוהו יסתובב עם שטר כזה. אפילו כשהוא מצליח הוא כושל, וכשהוא מנסה להשיב מלחמה הוא מקבל שורת אגרופים בפרצוף.
"איך אתה מנסה להגיד לי משהו לגבי עצמי? אתה חסר בית, ארן", אומר הדוד ווילי לארן בפרק פתיחת העונה. "אין לך אפילו מראה להסתכל על עצמך". הדוד, איש תמהוני שכולא את זוגתו ומגדל תנין בביתו, הוא תמרור האזהרה של ארן. "מישהו שכולם ידעו שהיה חכם", כתיאורו, "אבל גמר בתור אינפנטיל חוכמולוג וכושל שרק מאפשר לדברים לקרות לו". בהתאם, טדי פרקינס הוא לא רק אמן אקסצנטרי שמתברר כאיום ממשי על חייו של דריוס, אלא מסכן שגדל עם אב מתעלל. בדומה לדריוס עצמו, המספר לשובה שלו שגם לו יש חרא עם אביו.
וארן, רגע אחרי שבן דודו מאיים לפטר אותו מתפקיד המנהל שלו, חוזר לפעם ההיא בתחילת התיכון כשכל מעמדו היה תלוי בחשש שיגלו כי הוא לובש חולצת FUBU מזויפת. היא אמנם הייתה מזויפת, אולם אלפרד הפך אותה לאמיתית בעיני אחרים, ממש כשם שקרה עד לאחרונה. האם ארן בכלל מסוגל להיות אמיתי בלי בן דודו? עוד לפני הטרגדיה בסוף "FUBU", גם גרונם של המתרפקים על העבר יישנק לנוכח השגרה העכורה כפי שהיא מתוארת בפרק. אפורה, מעיקה, משתרכת, היומיומי והרה הגורל מתערבבים זה בזה עד שלא ניתן להפריד ביניהם. חוויה שמתרחשת בתיכון באטלנטה בשנות ה-90, אבל באותה מידה יכולה לקרות בכל עת ובכל תיכון אחר.
הפרק היפהפה והמרגש הזה הוא אולי הדוגמה הטובה מכל ליכולת המרשימה של "אטלנטה" ללכוד חוויות. בין אם מדובר בהתנסויות מזוהות כמו במקרה של "FUBU", ובין אם בהרפתקאות פחות מובנות מאליהן כמו שחורים שהולכים לפסטיבל שחוגג תרבות גרמנית או בחור שנתקל באיש זקן ומוזר ביער - "אטלנטה" מיטיבה לזקק מהן את הרגש המוכר. זרות וריחוק במערכת יחסים, עימות עם פחדים פנימיים, תעייה פיזית ונפשית וכיו"ב. זוהי לא רק אמריקה, אלא העולם כולו.
הפרק האחרון של "אטלנטה: עונת השודים" ישודר ביום ראשון ב-yes Edge. שתי העונות זמינות במלואן ב-yes VOD.