פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ספייק לי מציג בקאן: המתקפה החריפה עד כה על טראמפ

      פסטיבל קאן התעורר לחיים עם "BlacKkKlansman" הלוחמני, סרטו הטוב מזה שנים של ספייק לי, שאינו מהסס לקרוע את טראמפ לגזרים. וגם: הבמאית האיטלקייה שעשויה לגרוף את דקל הזהב, הדרמה הפולנית שתהיה להיט בארץ, הבמאי האיראני שנרדף בידי השלטון והבוז למריון קוטיאר

      ספייק לי מציג בקאן: המתקפה החריפה עד כה על טראמפ

      (בסרטון: קטע מ"Happy as Lazzaro", באדיבות פסטיבל קאן)

      בזמן שבישראל נושאים את טראמפ על נס ואף זוממים לקרוא לקבוצות כדורגל על שמו, בפסטיבל קאן הציגו אמש (שני) את אחת המתקפות הקולנועיות החריפות עד כה נגד הנשיא האמריקאי.

      מדובר היה ב"BlacKkKlansman" של ספייק לי, שערך את בכורתו העולמית במסגרת התחרות הרשמית. הוא הפיק אותו יחד עם ג'ורדן פיל, מי שהיה חתום השנה על "תברח", להיט ענק פורץ דרך לכל הקשור לעיסוק קולנועי בגזענות, והחותמת שלו בהחלט מורגשת כאן.

      הסרט מתכתב לא רק עם "תברח" אלא גם עם "אח סמוי", "הולדת אומה", "כחום הלילה" ואפילו "אקדמיה לשוטרים מתחילים". מככבים בו התגלית ג'ון דיוויד וושינגטון, בתפקידו הקולנועי הגדול הראשון, ומנגד גם אדם דרייבר, שלאחרונה נדמה כי הוא בכל מקום. הם מגלמים שני בלשי משטרה, אחד שחור והשני יהודי, החודרים לארגון הקו קלוקס קלאן בשנות השבעים.

      אף שהסרט מתרחש בעבר, ההקשר האקטואלי שלו ברור וספייק לי טורח להדגיש אותו. "BlacKkKlansman" עורך הקבלה בין שנות השבעים לימינו. כמו כן, הוא מראה את המכנים המשותפים בין השפה בה משתמש טראמפ לשיח של מנהיגי הארגון הגזעני, ומקפיד גם להמחיש שוב ושוב את נקודות ההשקה בין הרדיפה נגד שחורים והגזענות כלפי יהודים בארצות הברית.

      ספייק לי (GettyImages)
      אהבה או שנאה, הבחירה שלנו. ספייק לי בקאן (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      את כל זה, ספייק לי עושה בצורה בוטה, ישירה ונטולת תחכום, וכאן נחות סרטו לעומת "תברח" עתיר הרבדים והסמלים. עם זאת, במציאות קולנועית הססנית למדי ובתחרות שבה אף אחד אחר לא העז לגעת באקטואליה, "BlacKkKlansman" מתבלט בסגנונו המיליטנטי חסר הפשרות והעכבות. לפעמים התוצאה מצחיקה, לעתים מטרידה, לרגעים גסה, אך תמיד מעוררת מחשבה, ואי אפשר יהיה שלא לדבר עליה.

      לא פלא, אם כך, שהסרט התקבל במחיאות כפיים סוערות ובתגובות ביקורתיות נלהבות. כמעט שלושים שנה לאחר שלי רתח על כך ש"עשה את הדבר הנכון" שלו יצא מכאן בידיים ריקות, יש לו סיכויים טובים לזכות הפעם באחד הפרסים החשובים בפסטיבל. כך או כך, פרי יבולו הטרי יהיה מן היצירות הקולנועיות המדוברות של השנה בארצות הברית. ומתי אצלנו? לפחות לפי הלוח כרגע, בתחילת אוגוסט, בו בזמן עם ההפצה באמריקה.

      במסיבת העיתונאים הרשמית והסוערת שהתקיימה היום (שלישי) סירב לי להתייחס לטראמפ בשמו ופשוט קרא לו "בן זונה" שוב ושוב. הוא הדגיש שתאריך ההפצה של הסרט נקבע בכוונה ביום השנה לאירועי שארלוטסוויל והצהיר: "הימין הקיצוני הוא בעיה גלובלית ולכן אני מקווה שהסרט הזה יגיע לכל העולם. מי שחושב שהקו קלוקס קלאן רודף רק יהודים הוא עיוור. יהודים הם מספר שתיים ברשימה שלהם, ישר אחרי השחורים".

      אירוע משמעותי נוסף בפסטיבל היה בשבת האחרונה. קצת לפני שנטע ברזילי החזירה את האירוויזיון לירושלים, התקיימה בריביירה מחאה שקטה ומלאת עוצמה של 82 נשות קולנוע - המספר לא מקרי, אלא זהה לכמות הזעומה של במאיות שזכו להציג את סרטיהן העלילתיים הארוכים לאורך 71 שנות פסטיבל.

      הנשים צעדו יחדיו על השטיח האדום ואז נעמדו יחד בשתיקה רועמת, שכבר יש לה השלכות מעשיות: מנהלי הפסטיבל חתמו על הסכם ובו התחייבות לשורה של צעדים שיתרמו לאיזון המגדרי בו. במרכזן, ההבטחה שתהליכי קבלת הסרטים אליו כבר לא יהיו חשאיים אלא שקופים, וכך כולנו נוכל לדעת כמה תוצרים שביימו קולנועניות הוגשו אליו ומי ערכו את הסלקציה שלהם.

      בשבעים המהדורות הקודמות של הפסטיבל, רק סרט אחד שביימה אשה זכה בדקל הזהב, הפרס היוקרתי בו: "הפסנתר" של ג'יין קמפיון, כבר לפני כחצי יובל. השנה, נראה כי סוף כל סוף לאשה נוספת יש סיכוי להצטרף אליה בדפי הזהב של ההיסטוריה הקולנועית. מדובר באליצ'ה רורוואכר, שקטפה כאן לפני ארבע שנים את הגראנד פרי, העיטור השני בחשיבותו, הודות ל"הפלאות", סרטה העלילתי הארוך השני.

      פסטיבל קאן 2018 (GettyImages)
      מחאה שקטה בקאן (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      הפעם, הגישה האיטלקייה את "Happy as Lazzaro", הנקרא בשם גיבורו, נער תמים החיי בעיירה שקפאה בזמן ומתנהלת כאילו אנחנו עדיין בימי הביניים. רורוואכר משתמשת בסיפורו כדי להציג סרט שהוא בחציו פנטזיה פיוטית וקסומה, ובחלקו ביקורת חברתית נוקבת לא פחות מאשר אצל ספייק לי, המראה כיצד העבדות המודרנית לא פחות גרועה מזו שבתקופה הפיאודלית, וממחישה את הפתגם "אדם לאדם זאב".

      אפשר לומר כי סרט זה התקבל בהתלהבות עוד יותר גדולה מאשר "BlacKkKlansman", וגם אם כרגיל השבחים מעט מוגזמים, אין ספק כי מדובר ביצירה קולנועית מיוחדת, מהסוג שכבר לא עושים היום וגם בעבר כמעט ולא עשו בכלל, הגוררת השוואות מתבקשות ומוצדקות לפזוליני ופליני. רורוואכר מביאה כאן לידי ביטוי מאגרים בלתי נדלים של דמיון ויצירתיות, ואפשר רק לקוות כי תזכה על כך להוקרה הראויה, וכי נזכה לראות את עבודתה על המסכים המקומיים.

      מחמאות רבות גרף גם "Cold War" של הפולני פאבל פאבליקובסקי, שקטף לפני ארבע שנים את האוסקר לסרט הזר על "אידה". הבמאי המוכשר שוב מציג דרמה היסטורית בשחור לבן ובעשייה קולנועית מרשימה ומפעימה, והפעם זהו אפוס רומנטי על אהבה בין שני מוזיקאים לאורך שנים ולאורך ארצות, שהיא בעצם משל על חיפוש זהות באירופה של המלחמה הקרה.

      מבחינה אמנותית, הסרט הוא וואו גדול ללא ספק, אבל יש בו דופי רציני: הייצוג של הדמות הנשית המרכזית בו, שנופל בגדול לתסביך ה"קדושה או זונה" הכה אופייני לקולנוע מסוג זה. בניגוד לעבר, השנה יש בחבר השופטים נוכחות דומיננטית של נשים עם רגישות לנושא, ומעניין יהיה לראות איך יתייחסו ל"Cold War".

      הימור שלי: בדקל הזהב הוא לא יזכה, אבל לאוסקר יהיה לכל הפחות מועמד ובארץ יתכבד בהצלחה קופתית בדיוק כמו "אידה". בינתיים, הביקורות מהללות, אך פאבל פאבליקובסקי מתקשה ליהנות מכל זה, שכן הגיע לקאן עם שבר ברגלו, והכאבים הלכו והתעצמו במהלך שהותו בריביירה ואף הובילו אותו לבטל את הראיונות לתקשורת.

      לזרו השמח (יח"צ , פסטיבל קאן)
      כבר לא עושים סרטים כאלה. מתוך "Happy as Lazzaro" (צילום: יח"צ)

      לכל הפחות, פאבליקובסקי זכה להגיע לקאן. זאת בניגוד לבמאי ג'אפר פנהי, הנרדף בידי שלטונות איראן שאוסרים עליו לצאת מגבולות המדינה. לכן, הקרנת סרטו החדש "שלוש פנים" התקיימה כאן בלעדיו, ובריביירה הקפידו לשמור לו כיסא ריק בהקרנה.

      הבמאי, שקטף לפני שלוש שנים את דוב הזהב בפסטיבל ברלין על "טקסי", שוב מוכיח את יכולתו לבנות עולם ומלואו באמצעים הדלים שעומדים לרשותו ולמרות מגבלות הצנזורה. "שלוש פנים" אינו סרטו הטוב ביותר, אך משרטט בצור מאירת עיניים את דיוקן של שלוש נשים המייצגות שלוש דורות שונים באיראן: לפני המהפכה, אחרי המהפכה ולקראת העתיד, שמי יודע מה הוא טומן בחובו.

      ולסיכום, לא נלאה אתכם כמובן בכל הסרטים הכושלים והמיותרים שהוקרנו בימים האחרונים, אז נציין רק את זה שעורר את הגיחוך הגדול ביותר: "Angel Face", בו מציגה מריון קוטיאר את תפקידה הגרוע אי פעם, כאמא בהפרעה שהזנחתה הפושעת מובילה את הסרט לרגעים נלעגים באופן בלתי מתקבל על הדעת. הקהל הגיב בהתאם: צחוקים ושריקות בוז.

      קוטיאר, שכבר רגילה ליחס מזלזל בצרפת, ניצבת כרגע כשק החבטות הרשמי של הפסטיבל - אך מי יודע, אולי מישהו עוד יתפוס את מקומה. הפסטיבל עבר כבר את נקודת האמצע שלו אבל יימשך עד טקס חלוקת הפרסים ביום שבת, כך שלבאי הריביירה נותרו חמישה ימים למצוא קורבנות חדשים לגחך עליהם.

      פסטיבל קאן 2018 (GettyImages)
      באה בלי הבמאי. השחקנית האיראנית הצעירה מרזייה רזאי (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)
      שחור על לבן (יח"צ , טוליפ מדיה)
      עוד ידובר בו רבות. מתוך "BlacKkKlansman" (צילום: יח"צ)
      פסטיבל קאן 2018 (GettyImages)
      גשם בקאן (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)
      מריון קוטיאר (GettyImages , פסטיבל קאן)
      לא הפסטיבל שלה. מריון קוטיאר בקאן (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)
      Cold War (יח"צ , פסטיבל קאן 2018)
      בדרך לאוסקר. מתוך "Cold War" (צילום: יח"צ)