בתחילת החודש עלה כאן (ומיד התאדה) "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים". בראשית החודש הבא יגיע לאקרנים "המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה", ובסוף השבוע האחרון הצטרף למועדון "מועדון הספר הטוב", הסרט עם השם הקצר מבין השלושה. למרבה האכזבה, הוא גם מתגלה כפחות מוצלח ביניהם, וזאת אף שמככבות בו לא אחרות מאשר דיאן קיטון, קנדיס ברגן, ג'יין פונדה ומרי סטינבורגן: ארבע שחקניות שאם נחבר את ארון התארים שלהם, נקבל ארבע זכיות באוסקר ותשע מועמדויות לפרס, וכן חמש זכיות באמי ושש מועמדויות לו, שלא לדבר על שאר העיטורים ברזומה שלהן ועל כך שבצדן משחקים כאן גם רייצ'רד דרייפוס, אנדי גרסיה ועוד בעלי מלאכה מכובדים.
כמשתמע משמו, הסרט עוקב אחר ארבע חברות משכבר ימים, שכבר שלושים שנה מתכנסות מדי חודש לדון בספר אותו קוראות כולן. אנחנו פוגשים אותן מיד לאחר הקריאה ב"חמישים גוונים של אפור", המשפיע עמוקות על חברות המועדון, שכל אחת מהן סובלת מצרה אחת בחייה המיניים. מכאן והלאה, ספרות אינה משחקת כל תפקיד בתסריט, ולמעשה נקודת המוצא שלו שרירותית לחלוטין, שכן באותה מידה אפשר היה לתאר כיצד אחת מן הגיבורות מעלעלת ברב-המכר של אי.אל ג'יימס ואז מעבירה אותו הלאה, ולא היה צריך את כל הסיפור המקושקש על המפגש החודשי הקבוע.
חוץ מ"מובי דיק" שמתנגב לדיאלוגים פעם או פעמיים, אף רומן אחר אינו מאוזכר ב"מועדון הספר הטוב", שכלל אינו מתעניין בספרים, אלא אך ורק ב"חמישים גוונים של אפור" ובצורה בה הוא מעודד את נשות גיל הזהב לרענן את פעילותם הסקסואלית: הרווקה מתחילה לצאת לסטוצים, הנשואה לא באושר מחליטה לעורר את בעלה ויהי מה, האלמנה חוזרת למשחק וכך הלאה. לכן, שם הולם יותר לסרט היה "מועדון הסקס הטוב", או נכון יותר לומר - "מועדון הסקס הבינוני", שכן התסריט והביצוע שלו סתמיים לחלוטין.
האמת היא שדי מיותר לכתוב ביקורת על הסרט, שמלכתחילה לא מכוון למבקרים (ואכן לא היתה לו הקרנה מוקדמת לתקשורת בישראל), וגם לא להביא עוד פרסים לכוכבותיו המעוטרות. נראה כי הוא הופק בעיקר כדי לככב בהקרנות בהן יוגש בצד קפה, מאפה והרצאות של סקסולוגיות עם כותרות כמו "סקס אחרי גיל שישים: יש דבר כזה". אך חובה לומר כי גם אם מורידים ציפיות ועושים לה הנחות, הקומדיה הזו אינה עומדת אפילו בסטנדרטים הנמוכים ביותר.
נכון, גם בימינו עדיין לא מובן מאליו לראות סרט שבמרכזו עומדות ארבע נשים, קל וחומר שכולן לא צעירות במיוחד. אך ב"מועדון הספר הטוב" אין שום דבר פמיניסטי - בין השאר, קשה למצוא כאן ולו סצנה אחת בה גיבורותיו מדברות על משהו שאינו גברים. אולי שלא במפתיע, את הקומדיה הזו ביים גבר, ביל הולדרמן, מפיק ותסריטאי עם ותק של כעשור, שזוהי עבודתו הראשונה כבמאי.
הולדרמן מתקשה לצלוח את המעבר מאחורי המצלמה. ערכי ההפקה של "מועדון הספר הטוב" נראים נמוכים, ואין לו קצב או סגנון. למרות העיסוק בארוטיקה, הוא מצליח להיות יבשושי ובה בעת גם קיטשי וסנכריני להחריד, כך שאם היה משקה חם ולא סרט, היינו יכולים להמשיל אותו לקפה פושר עם כמות מוגזמת של סוכרזית.
את התסריט כתב הולדרמן עם ארין סימס, ועוד לא הגענו לחלק הגרוע בו: הבדיחות, שרובן לא היו מתקבלות אפילו ל"אסקימו לימון 8" או ל"אמריקן פאי 9". בין ההלצות הבולטות: אשה המתקשה להעלות תמונה מחמיאה לאפליקציית היכרויות; גבר הסובל מזקפת ענק בשל ויאגרה שטמנו לו ונעצר בידי שוטרת תנועה שלא קונסת אותו ותחת זו מבטיחה לאשתו כי צפוי לה לילה מהנה; אשה הגורמת לבנותיה להאמין כי נחטפה תמורת כופר בשעה שהיא מתנה אהבים עם טייס שרמנטי; ועוד כל מיני סיטואציות שעדיף וקל לשכוח, שכן הסרט נמחק מן הזיכרון מעט לאחר הצפייה.
לו דאחקות שכאלה היו מופיעות בקומדיית נעורים, המבקרים היו קורעים אותה לגזרים, אז אין סיבה לנהוג אחרת ב"מועדון הספר הטוב" רק שבגלל שיש בו שחקניות מהוגנות. קיטון, ברגן, פונדה וסטינבורגן עושות אמנם את המיטב, אבל אין להן עם מה לעבוד.
הסרט הזה הוא מן הגרועים בקריירה של כל אחת מהן ומבייש אותן. הצפייה בו מביכה לפעמים, משעממת כל הזמן ובעיקר מיותרת לחלוטין. ההישג היחידי שלו: הוא מצליח להיות גרוע עוד יותר מן העיבודים הקולנועיים לרב המכר הסאדו-מאזוכיסטי אותו הוא מצטט, כך שאפשר לראות בו עוד נזק היקפי של "חמישים גוונים של אפור".
