אביבה שמר מוכרת בסצנת האמנות בחיפה שנים ארוכות. היא אוצרת, יוצרת ועבודות האמנות שלה מוצגות במוזיאונים ברחבי העולם. אם לא די בזה, היא מטפלת באמנות ובשיטות טיפול נוספות שאותן למדה ופיתחה לאורך חייה. היא מתגוררת ברחוב היפה ביותר בחיפה, אולי היפה בארץ, בבית עתיק רחב ידיים, עמוס ביצירות מעשי ידיה וספרים שכתבה. בשנים האחרונות התווסף סטטוס נוסף לרשימה הארוכה, כשהנכד שלה הפך לכוכב הכי גדול במדינה. "פעם הייתי אביבה שמר, היום אני סבתא של עומר אדם", היא צוחקת.
איזה שיר שלו את הכי אוהבת?
"השירים שקשורים לנשמה. אני הכי אוהבת את השיר 'אבא'. שיר מקסים, שקט, שיר נשמה".
את מודעת לסערה שמתרחשת סביב ההופעות שלו, לכרטיסים שנחטפים?
"לפני הופעות אני מקבלת המון טלפונים, כי נגמרו הכרטיסים. כל הגננות שלי מגיל 3 וכל עוזרות הבית שהיו לי בגיל 15 ו-20 מצלצלות כי הן רוצות כרטיסים. אלוהים ישמור, כמה כרטיסים יש לי? אין לי. אז כתבתי פוסט שאני מבקשת לא להתקשר. פשוט הטלפונים שלי נפלו. עשיתי קו חדש, חסוי. וביקשתי לא להתקשר כי אין לי כרטיסים. חלק מהחברות נעלבו ועד היום הן כועסות עלי, איך לא סידרתי להן כרטיסים למופע של עומר".
היית בהופעות שלו?
"אני הולכת לכל מופע שמגיע לאזור. הוא יורד מהבמה, מחבק אותי ומנשק אותי, אני סבתא שלו, הוא אוהב אותי".
תכף נחזור לעומר אדם. ראשית, קצת על הסבתא: בימים אלה יצירות האמנות שלה מוצגות בתערוכה חדשה בגלריה "אנה פורטה" בחיפה. כשהוזמנה להשתתף בתערוכה, גילתה שמדובר במבנה שבו שכן בית הכנסת שסבה נהג לשמש בו חזן. השירה נוכחת במשפחה שלה, כך מסתבר, דורות אחורה. "גם אני הייתי זמרת", היא מספרת בגאווה. כשהייתה בת 14 שלח אותה בית הספר הריאלי בחיפה לייצג את בית הספר בטקסים ברחבי העיר. באחד האירועים פנה אליה אחד ממקימי להקת הריקודים של חיפה והציע לה להיות סולנית הלהקה. היא קיבלה את ההצעה ללא ידיעת הוריה, והופיעה ברחבי הארץ במסגרת הלהקה עד גיוסה לצה"ל. "עד היום אני אוהבת לשיר ולרקוד".
נראה שזה עובר במשפחה.
"כן, זה משהו קרמתי ברור. אני חושבת שזו זכות גדולה. היה לנו סבא גדול, סבו של אבי, רבי נתנאל מנדל שוורץ. הוא היה מרפא טבעי והיו עולים אליו לרגל מכל העולם. היה איש ענק ויפה תואר שהרבה לרקוד, לשמוח ולשמח. סיפרו עליו שלא הייתה מסיבה במירון בלי שהיה מגיע ומרקיד את כולם. כינו אותו 'שמח תשמח', כי הוא שימח אנשים".
שמר מחזיקה בתפיסת עולם אופטימית כאידיאולוגיה. היא דור שביעי בארץ מצד אביה. מצד אמה - כל משפחתה נכחדה בשואה, למעט סבה וסבתה. "סבא שלי אמר לאחים שלו לעלות לישראל וכולם צחקו עליו. הוא ארז חמש מזוודות ואת משפחתו, וב-1938 עמד בנמל חיפה עד שמישהו בא להציל אותו. למרות שכל משפחתו נרצחה, הוא החליט שאם הוא נותר בחיים, הוא חייב לעשות עם זה משהו. הוא סידר בית כנסת נפלא, תרם לבית הכנסת, בנה את הכיסאות וארונות הקודש, ושר כל כך יפה".
תמיד היית אדם שמח ואופטימי?
"תמיד חיפשתי את הנקודות הטובות, את האור, גם בימים שלא היו לי, היו לי ימים שלא ידעתי לומר את המילים הנכונות והבאתי על עצמי התנסויות לא טובות".
מה למשל?
"משכתי על ידי מילים".
למה הכוונה?
"אני טוענת שלמילה יש כוח למשוך את אותן אנרגיות שהיא משדרת. לכן כתבתי ספר שנקרא 'כוחה של מילה', מילה יכולה להעלות אותנו למקום הכי גבוה ולהוריד אותנו. צריך לשים לב למילים שאנחנו מבטאים. פעם האמנתי שאם אני אמשוך אלי מצבים של סבל, אז אהיה הציירת הכי טובה בעולם והעבודות שלי יוצגו במוזיאונים הכי גדולים בעולם".
וזה עבד?
"ככה חשבתי בזמנו, שאם נורא נורא אסבול, אז יהיה לי המון מה לבטא, וזה יוצג בכל המוזיאונים הגדולים בעולם. אז התכנסתי למצבים כאלה, יצרתי אותם בתת מודע, ממרום גילי אני יכולה לומר את זה בבטחה. אז הייתי יושבת בסטודיו, ומציירת, ובוכה, מתענה, וסובלת, ויצרתי דברים מדהימים שבאמת היום מוצגים במוזיאונים בכל רחבי העולם. בן האדם יודע מה שהוא עושה ומה שהוא מושך, אבל לפעמים זה לא מודע. עד שהבת הקטנה שלי אמרה לי שהחיים שלי בזבל".
למה?
"כי הם לא היו טובים. אבל עכשיו המוצגים יופיעו במוזיאון הלאומי של רומניה, והם ייצגו אותי בהרבה מוזיאונים חשובים בעולם, בניו יורק, בקזחסטן".
על מה התערוכה?
"זו סדרה שאני קוראת לה 'תיקון', סדרה גדולת ממדים, ציורים על נייר בגובה 2.30 מטר, 4 מטר ואפילו 6 מטר. התערוכה ברומניה התחילה מבחורה שסיפרה לי על סבה, רב הקהילה היהודית ביאשי, שנקשר בזקנו לעגלה שטלטלה אותו בכל העיר עד שיצאה נשמתו. אמרתי לבחורה שהתערוכה תוצג לזכרו ולזכר כל הקהילה שנספתה, כי העולם כרגע נוטה לשכוח".
למרות שמשפחתה הקרובה הספיקה להימלט מפולין ערב המלחמה, השואה נוכחת בחייה ברבדים רבים. היא מטפלת בניצולי שואה, מדברת על הטרגדיה הגדולה של משפחתה והמזל הגדול של סבה ואף הצטרפה לקבוצת אמנים בפולין כאות מחאה. "לפני שנה רקדנים פולנים יצרו מופע בעירום בתא גזים. זה היה מעל ומעבר למה שיכולתי לשאת. התארגנו כמה אמנים ויצאנו להפגנה, נשאנו כרזות, יצרנו אמנות והסברנו לקהל על מה שהיה שם באמת".
מבחינתה, הצורך לתקן טבוע בה והוא חלק בלתי נפרד מחייה ומהחינוך שהעניקה לבנותיה. יש לה שלוש בנות, כולן עוסקות בחינוך וטיפול: בתה הבכורה מלמדת חינוך גופני, בתה הצעירה מתגוררת בצרפת ומלמדת יהדות ומנהגים יהודיים את הקהילה המקומית, ובתה האמצעית, שרון אדם, אמו של עומר, מנהל את המרכז הטיפולי "אדם שלם". "לקחתי אותה איתי ללמוד את שיטת עין הבדולח, שיטת טיפול גוף ונפש, ולמדנו עוד פן טיפולי. אנחנו מזכירות לאנשים לקחת אחריות, לא לבחור ברע ולשמח אנשים".
בחייה עברה גלגולים רבים. כך למשל ביקרה פעמים רבות בהודו והתחברה לתורות בודהיסטיות. בביקורה ביבשת הלטינית יצאה למסע בעקבות מנהיגים שמאנים והתחברה לתורות רוחניות חדשות. כשחזרה ארצה גילתה שכל התורות שאותן אימצה מגולמות ביהדות וכמעט חזרה בתשובה. היום היא שומרת מצוות, מאמינה, וברוח הזו ממשיכה לחנך את משפחתה. בגאווה היא מספרת כיצד הנכד המפורסם שלה מברך על המים במהלך ההופעה.
"יש לו כמה שירי אמונה שאני מאוד מתחברת אליהם. הילד לא מתבייש לשים את היד על הראש כשהוא על הבמה ולהגיד 'שהכול נהיה בדברו' כשהוא שותה מים. זו דוגמא אדירה לקהל של 30,000 שצופים בו. זה התחיל כשהיה ילד, כשהייתי באה לבקר במושב, הייתי הולכת לבית הכנסת ושואלת את הילדים מי רוצה לבוא איתי, והם היו באים".
איך את מסבירה את תופעת עומר אדם?
"אני לא יכולה לדבר על עומר, אני יכולה לדבר רק מנקודת מבטי. כמו שדיברנו על כוחה של מילה ועל משיכת אנרגיות ועל חשיבה חיובית - אני חושבת שכשבן אדם מאוד מאמין במה שהוא עושה, זה קורה. הילד נולד על במה. מגיל צעיר בבית-סבו הייתה במה וכל היום היו שרים שם. הוא מרגיש טבעי שם, זו סביבתו הטבעית, הוא יודע לשיר וקיבל מגיל צעיר פידבקים שהוא יודע לשיר. הוא יודע שהוא יודע לשיר ורוצה לשיר. הוא לא מתרגש מקהל, מדבר בגובה העיניים ואוהב אותם והם אוהבים אותו".
נראה שהוא לא מתאמץ.
"הוא לא מתאמץ, הוא נהנה. הוא פשוט נהנה. אני רואה את נטע ברזילי, אותו הדבר, היא החליטה שהיא רוצה להיות על הבמה ולנצח, וזה קרה. מה שאדם מחליט על החיים שלו זה מה שיוצא. אני מאמינה בכוח שאת משדרת לעולם. הוא נהנה מזה, אנשים מרגישים ונהנים איתו".
את אוהבת את סוג המוזיקה שלו?
"אני אוהבת אותו... כן, גם את סוג המוזיקה, הוא משמח. לכל חתונה שאני הולכת, כולם רוקדים עומר אדם. זה נורא משמח. אני חושבת שהעניין של השמחה חסר נורא בעם. נורא חסרה שמחה. אני כותבת על זה המון בספר שלי 'כוחה של מילה', צריך להוסיף שמחה, ועומר מוסיף שמחה".
הוא בא אלייך הרבה?
"כן".
אז ממך עניין השמחה הגיע?
"אני חושבת שמה שאני מנסה לעשות כאן עם ה'לשמח', זה משהו שהילדים שלי גדלו עליו. איפה שהבנות שלי לא נמצאות, הן שמחות ומשמחות. עומר גדל על זה. זה טבעי, פשוט ונקי עם הרבה אמונה. זה פשוט, לא דבר מעושה. ככה זה, הם גדלו על זה. צריך להביא אור ושמחה ואמונה ולשמח אנשים, הוא עושה את זה באופן טבעי, אולי יש לו את זה מהסבא הגדול".
הפרסום שלו השפיע על אופן הפרסום שלך? תרם לך כאמנית?
"לא, ממש לא, להפך, זה עשה אותי סבתא של עומר, בכלל לא אמנית. איזה אמנית? מה תערוכה ברומניה? את מי זה מעניין בכלל? אני סבתא של עומר".
את בחרת באמנות פלסטית. זו לא אמנות מיינסטרים, ועומר הוא מיינסטרים שמדבר לכל העם. אתם מאוד שונים.
"אני לא מסכימה שזו אמנות שוליים, בחרתי באמנות ככלי לביטוי עצמי וככלי לעזור לאנשים. אז זה לא שוליים, זה ענקי".
אתם נפגשים הרבה במסגרת משפחתית?
"כן, ודאי".
ומי שר?
"כולם יחד. יש קידוש ושירה וקבלת שבת, זה נפלא".
ומי הכוכב של המשפחה?
"כולם כוכבים וכולם יודעים שהם גם לא כוכבים. לכולנו יש את האגו כדי להתקדם ולהשיג ומצד שני את האין, את הביטול. יש הרבה יופי של לחיות בין שני הכוחות האלה. גם עומר. היו לנו שיחות על זה. הוא מעריך. הוא נשמה גבוהה" .
לאיזו מוזיקה את מקשיבה, שהיא לא עומר אדם?
"מוזיקה שנקראת זן, סיילנס. בשביל יצירה אני צריכה המון שקט ואני שומעת מוזיקה שנקראת סיילנס. מוזיקה זן, הייתי בזן בודהיזם המון שנים. מצאתי קשר בין זה לבין חסידות בובר שכתב על זה. יש לי המון ציורים של זן וחסידות, כתבתי על זה מאמר בפילוסופיה. אני אוהבת שקט".
איזה זמר ישראלי את אוהבת?
"חוץ מעומר? אם אני צריכה לבחור, אני אוהבת את שלומי שבת".
יש שיר במיוחד?
"'אבא', בביצוע שלו שעומר שר אותו אחר כך, שיר נוגע בנשמה".
את משתפת את עומר בראיונות לתקשורת? הוא יודע שאנחנו נפגשות?
"אני אראה אותו ביום חמישי במופע באצטדיון 'סמי עופר' בחיפה ואדבר איתו".
יהיה לו זמן לבוא לפני ההופעה?
"אני אף פעם לא אומרת מתי הוא בא".
הוא התחיל את המסע שלו במקום שלא בהכרח מלא אור, בתכנית ריאליטי בערוץ 2. היית בעד התהליך?
"עומר מאוד צנוע ונשאר מאוד צנוע וזה חלק מהסיבה שכל כך אוהבים אותו, הוא מנוהל טוב על ידי חברה שיודעת את הצעדים שלה. הוא עשה מה שהוא רוצה ואוהב, זו האמנות שלו".
אבל היית בעד?
"כן, זה האמנות והביטוי האישי שלו. ובכלל, מי יקשיב לנו? כל אחד עושה מה שהוא אוהב. הוא רץ מבית ספר, לקח חבר ורץ מבית ספר, על דעת עצמו".
לא שיתף אותך? את ההורים?
"לא , זה היה ספונטני הוא הלך ועשה את זה".
שזה גם מה שאת עשית בילדותך,
"כן".
את לא מצטערת שלא המשכת בכיוון השירה?
"לא. ממש לא, זו היתה בחירה".
לפני סיום, מה צלצול הטלפון שלך?
"דווקא לא עומר אדם. אולי את יודעת איך להחליף לי?".
בשמחה. איזה שיר תרצי?
"רק רוצה לרקוד".
