עוף מכובס

הבה נתחילה מהפואנטה - בהוליווד לא הרשו לסלמה הייק לגדל שפם. פרידה קאלו בלי שפם זה כמו יוזף בויס בלי מקל וכובע, כמו וורהול בלי הפקטורי. כמו דאלי בלי שפם. הסרט הוא תמצית גנבת הדעת המנכסת של הקפיטליזם במלוא כיעורו. כשהמנגנון המכבס ומכשיר, מטהר ומייפה, משתמש בזוג האמנים הכי קומוניסטי בתולדות האמנות זה מסריח במיוחד.

ב"לנענע את העריסה", שהוא סרט פוליטי ופרו-אדמומית קלה על הדגל, תוארו דייגו ריברה ופרידה קאלו (רוב הזמן את אשתי) באופן הרבה יותר מורכב, תוך שנחשפו הצביעויות והפרדוקסים של המהפכנים-במחי-מכחול, העושים עבודות מוזמנות על ידי רוקפלר, סובאים ושובעים עם החברה הכי נוצצת. ב"פרידה" אין סתירות פנימיות, אין מורכבויות, אין התפתחות של האישיות. האידיאולוגיה מוזכרת בחטף (מדי פעם הם זורקים במהלך שיחה את המילה מרקס או לנין. לא נאמרת ולו פעם אחת במהלך הסרט המלה שוויון), קישוט פיקנטי המוגש לנו כדי שנדע בוודאות שאנחנו מציצים אל בוהמה אותנטית.

הקולנוע לא מצטיין בסרטים על אמנים. גם בסקיאט ופולוק היו סרטים בינוניים ומטה. המצלמה לא יכולה לתפוש תהליך יצירה, פרוצדורות של מחשבה, התפתחות אמנותית, ניסוי וטעייה, עבודה סבלנית ואיטית. צריכים לתת לזה מראה, נוכחות פיזית בחלל. בשביל זה צריך סמלים ומטאפורות. כלומר, צריך לעשות אמנות על מנת לתאר אותה. זה התחקיר האמיתי שאמור להיעשות בסרטים מהסוג הזה - תחקיר שמתחקה אחר תובנות, מהלכים, שינויים, ומקנה להם מראית ייחודית, מאירה. במקום זה אנחנו צופים באנשים בעלי יכולת ורבלית רדודה, שתיינים גועליים שמתים להיות מיוחדים ולהשתייך למשהו בו זמנית ובאופן מייגע ולא מעורר אמפתיה, שמזיינים בגסות ובכהות. זה התחליף הקולנועי הרווח ל"סערת נפש", "יסורים", "התחבטות" ובייחוד ל"עומק". אם יש רגע קשה ממש, אז מנפצים כוסית אל הקיר. ואם יש פריצת דרך - בטוח יהיה סקס.

מאחר וב"פרידה" אין כל מפנה במהלך העלילה, הסקס פותח את הסרט. פרידה גומרת ואומרת שהיא לא רוצה להתחתן (כך אנחנו יודעים שהיא אמנית-מהפכנית-משוחררת, למרות ש-90 אחוז מהזמן היא מנסה להביא אותו הביתה בזמן לארוחת ערב), אחר כך היא כמעט נדרסת, כדי שנדע שתכף יקרה אסון, ואחר כך היא מתפעלת מציור קיר, כדי שנדע שתכף תבלה עם אמן ציורי-הקיר המפורסם בעולם 25 שנה. כל זה קורה ב-15 השניות הראשונות של הסרט, ואחר כך קורה שוב ביתר פירוט. מי שמכיר את סיפורם של שני האמנים (ריברה סוציאליסט זיין ושמנמן, קאלו נכה וחולה ושוכבת גם עם נשים מדי פעם; הקריירה שלו נוסקת אבל גם מתרסקת מדי פעם, הקריירה שלה מדשדשת אבל לוקחת בסיבוב שני. כל זה תוך להט מרקסיסטי ובומסבטיות כללית) לא מקבל אף טיפת אינפורמציה שלא היתה לו קודם. מי שלא מכיר, מקבל את "כשהארי פגש את סאלי" בנוסח מקסיקני.

אין בסרט תחקיר משמעותי, תזה, אמירה עכשווית, התייחסות רצינית לאמנות, לסוציאליזם, לדו-מיניות, להרס עצמי, למחלה. אין אמנים קולגות, השפעות אמנותיות (סוריאליסטיות, למשל), אין התייחסות לעימותים בין מסורת לרדיקליות, אין זכר לכסף. אין דילמות. כלומר, יש הצגת החיים כתחביב. יש בסרט דגש כמעט אובססיבי על השדיים של סלמה (עם פטמות יותר גדולות מאלה המצוירות, דרך אגב) שעומדת בכאב בעזוז ובאומץ, יש השוואה לקינג קונג (היפה והחיה), יש אנתוניו בנדרס בתפקיד קטנטן כסטליניסט מושבע, יש צבעוניות עזה ומצלמה כמו-אקספרסיבית, יש סצינת ריקוד טנגו לסבית מהמחרמנות בחיי (בחיי), יש תסריט שלם על גבר שלא בנוי לקשר. היא שוכבת עם נשים (שוב ההתלטפויות הענוגות האלה) רק כשהיא פגועה, כנקמה זוטא. הוא מוצא שזה מחרמן. זה היה יכול להיות סיפורם של שני מעצבי פנים או שיער. זה יכול להיות מוקרן בשיעור חברה תחת הכותרת "לא יפה לבגוד".