זבל'ה

מגיע הרגע בחייו של כל אדם, בו הוא חייב להביט לעצמו בעיניים ולהודות כי החיים חלפו על פניו וכי הוא נותר הרחק מאחור, עם תספורת מדרגה ופואמות של קובי אור. ואני עודני נער שעוד לא הספיק לטעום ממה שיש לאישה כמו ריקי גל להציע וכבר מרגיש כמו מעריץ שרוף של פראנק זאפטה – לגמרי לא רלוונטי לחיים במאה העשרים ואחת. אני צופה באם.טי.וי ולא מבין מה רוצים ממני – לינקין פארק, לימפ ביזקיט, פי.או.די, פאדל אוף מאד, קריד, פאפא רוץ', אה פרפקט סירקל, ניקלבק, אליאן אנט פארם, סטיינד, סליפנוט. כל להקה והמשיגינע שלה. מה זה כל האנשים האלה ומאיפה הם צצו? ולמה הם נראים כמו דני רובס, רק עם מלא קעקועים ופירסינג? אחר כך אני הולך ברחוב ושני ילדים בני שתיים עשרה עם חולצות של מרלין מנסון וברד צועקים לי "יא הומו" וסוף סוף אני מבין מה פה קורה פה: בשנות התשעים צמח בעולם הניו-מטאל ומאז פער הדורות הקטנטנצ'יק וחוסר ההבנה התרבותי ביני לבין כל צוציק שחושב שפרד דרסט הוא מה-זה מגניב מעולם לא הרגיש קיצוני כל כך.

מצחיק לראות כיצד הגענו למצב שבו כל מיני פישרים אמריקאים שמעריצים את ניין אינץ' ניילז ועוד לא סיימו טירונות הפכו להיות רבי המכר של עולם הפופ, אבל הניו-מטאל הוא באמת הז'אנר הכי מחריד של השנים האחרונות – את הגראנג' הנגיש של נירוונה הם הפכו לדרעק, מההיפ הופ הם עשו סמטוכה, מהכריזמטיות של מייק פאטון הם השאירו רק את העגיל בגבה ולמרות כל הכאסח, הראפ-מטאל, פעלולי האלקטרוניקה, הסקראצ'ינג, המסכות המאיימות, השערוריות ומכנסי השלושת רבעי, הם עדיין נשמעים כמו הבקסטריט בויז.

הניו-מטאל הוא שיא השיאים של הפופ הקפיטליסטי – הצורה שבה הוא מוכר את תדמית האינדיבידואל המרדני מהצד האפל-לבן-טיפש עשרה הסטנדרטי, אשר צמא לנקודות התייחסות נישתיות שאינן בריטני ספירז או פי-דידי הוא ממש גאוני. פרד דרסט הוא אחד מהיזמים הגדולים של התרבות הפופולרית באמריקה כיום ומרלין מנסון הוא ממזר ידוע. המוזיקה שלהם ושל כל החברים שלהם היא זבל'ה, אבל מה אני מבין. בשבילי זה הכל אותו הדבר. הבעיה רק שאחרי זה כל הילדודס שאוהבים את כל הניו-מטאל הזה מפתחים נורמות התנהגות אנטי חמודות, אבל שיהיה להם לבריאות – כשהם יהיו גדולים הם יבינו שבשביל להתחיל לזיין הם חייבים לשמוע ליאור נרקיס.

שני דיסקים חדשים של קרייזיטאון וסיסטם אוף אה דאון הבהירו לי סופית את הנקודה – אני כבר לגמרי לא בעניינים של הצעירים המגניבים. ל-“Steal This Album!” של סיסטם אוף אה דאון בכלל לא הקשבתי עד הסוף בגלל שפחד מוות עם כל הצעקות האלה (ואת זה אומר מישהו שגדל על מגאדת'!), אבל אני מזהה את הסולן הארמני המכוער שלהם מהטלוויזיה ויכול להבין מה אוהדים של המטאל הישן עשויים למצוא בהם. כששמעתי את “Darkhorse” של קרייזיטאון נקרעתי מצחוק. זאת הלהקה עם השיר המלעון: "הנה באה הבובה שלי, הנה, הנה באה הבובה שלי. היא הפרפר שלי, סוכר, בובה" והסולן שלהם שר בתקליט של פול אוקנפולד. טוב, כאן מדובר בחירטוט ראפ מטאל קריקטורי שאפילו חצ'קון בכיתה ח' היה מסתלבט עליו.

בכל מקרה, כמו תמיד, השורה התחתונה היא פוליטית – עדיף שהילדים יאהבו אלף להקות ניו-מטאל מאשר שיחשבו ששאול מופז הוא גבר-גבר. מכיוון שהניו-מטאל ממקם את עצמו באופן מסורתי בצד שמנגד לרפובליקניות הקתולית והשמרנית בארה"ב, שעדיין חשה מאוימת מהפרובוקציות האופורטוניסטיות של הז'אנר, הרי שיש לקוות כי משהו מהאנטי-ממסדיות הזאת, גם אם היא מלאכותית, ידבוק בצעירי הניו-מטאל הישראלים ויהפוך אותם לאנשים שחשים שאט נפש כלפי המציאות שבה הם חיים.


* Crazy Town - "Darkhorse", nmc
* System of a Down - "Steal This Album", nmc