פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      משהו בלתי רגיל: "בית בגליל" הוא סרט שאתם חייבים לראות

      "בית בגליל": הוא אחת ההפתעות המקסימות של התעשייה המקומית בשנים האחרונות: סרט חכם, מורכב ומרגש, המציב את הבמאי אסף סבן כהבטחה גדולה וממחיש את היותה של נועה קולר מן השחקניות הטובות בדורה. תענוג

      משהו בלתי רגיל: "בית בגליל" הוא סרט שאתם חייבים לראות
      דירוג כוכבים לסרטים -5 כוכבים (יח"צ , "שי" "ליברובסקי")

      "בית בגליל" הוא אחד הסיפורים היפים של הקולנוע המקומי בשנים האחרונות: פרויקט גרילה שנעשה מתחת לראדר, אך הצליח לכבוש את מרכז הבמה. מאז עלה כאן בסוף השבוע האחרון, הוא זכה לשלל שירי הלל בתקשורת ולא פחות חשוב מכך - הביא כבר עשרות אלפי צופים, רף שרוב הסרטים הישראלים בזמן האחרון אפילו לא התקרבו אליו. צפייה בו מבהירה מאיפה מגיע החיבוק החם הזה, ומגלה גם כי מדובר באחת מאותן יצירות שיישארו בזיכרון אף בתום ההתלהבות ההתחלתית מהן. בקיצור: מיני-קלאסיקה מיידית.

      הרקע מאחורי ההפקה יוצאת הדופן של הסרט סופר כבר לא פעם במדורי התרבות השונים, בעיקר בכתבה של יעל שוב בטיים אאוט: כידוע, בתעשיית "אחרי החגים" שלנו, קולנוענים נאלצים להמתין לפעמים שנים ארוכות עד שהם מקבלים את כל האישורים הרלוונטיים מן הקרנות ויכולים לצאת לדרך עם הסרט שלהם. הבמאי אסף סבן היה מן היוצרים שמצאו עצמם במצב המתסכל הזה, ובזמן שחיכה לאור הירוק להפקת הפרויקט עליו חלם, סרט עלילתי מורכב ומושקע העוקב אחר משלחת תיכוניסטים לפולין, החליט לעשות משהו על הדרך.

      הרעיון ל"בית בגליל" עלה בו בהשראת אחיו, שהציג בפניו את השטח ההררי בו הוא עמד לבנות את מעונו החדש. כך גמלה בלבו ההחלטה לצלם סרט על זוג בוהמייני היוצא לצפון כדי להקים בו את ביתם, ולעשות זאת בלי טובות מן הקרנות ובזמן אמת: סרטים בדרך כלל מצטלמים בטווח של כמה שבועות, אך כאן זה לקח שנה ושלושה חודשים. נועה קולר, המגלמת את הדמות הראשית, נכנסה להיריון בתקופה הזו, והכרס שבין שיניה נכנסה לתסריט, שנכתב בספונטניות מוחלטת ונתן למציאות להכתיב אותו ולא להיפך.

      ההיריון, ועוד יותר מכך המלאכה המסובכת של בניית הבית, מעצימים בין הזוג מתחים שהיו קיימים גם כך. חלקם קיימים בין כל צמד שבונה יחד את חייו, כמה מהם קשורים כמובן במצוקה הכספית כתוצאה מן הסיטואציה, ורובם נובעים מתחושת ההחמצה והתסכול המסוימת שמקננת בשניים, שאף אחד מהם עדיין לא הגשים את עצמו מקצועית. השניים פוגשים דמויות רבות מעברם לאורך הדרך, וחשים קנאה בלא מעט מהם: השכנה שהדשא שלה ירוק יותר, האקס המפורסם יותר וכך הלאה.

      בית בגליל (יח"צ , דוד רודוי)
      סרט ישראלי, עם קצת פלמית. מתוך "בית בגליל" (צילום: יח"צ, דוד רודוי)

      בצד זאת, כמה מן הריבים מתעוררים סביב סוגיות פרוזאיות בהרבה: למשל, השאלה באיזה סוג ריצוף לבחור. דווקא הקטעים הללו, שהם לכאורה אתנחתאות יומיומיות וחסרות חשיבות, מוכיחים לנו בצורה הטובה ביותר את גודל כישרונו של אסף סבן. אפילו בשיחה עם צבע או מפקח בטיחות, הוא מצליח לספק לנו דיאלוגים אמינים, מצחיקים ומרירים, תצוגות משחק מדויקות וזרימה קולנועית מושלמת. כל מי ששיפץ את ביתו, יחוש כי "בית בגליל" הוא סרט על חייו, ומי שלא - יחליט בעקבות הצפייה לא לעשות זאת לעולם.

      גם בסצינות טעונות יותר רגשית, הוויכוחים השונים בין בני הזוג, שומר הסרט על מד אמינות גבוה ומכאן גם יוצר אימפקט דרמטי מרשים. נועה קולר, בה הקהל הישראלי כבר התאהב ב"לעבור את הקיר" ו"להעיר את הדב", מוכיחה שוב שהיא אחת השחקניות הישראליות הטובות בדורה. אודי רצין האלמוני יחסית, המגלם את בן זוגה, הוא תגלית נהדרת, והשניים מוליכים את "בית בגליל" במיומנות לרגעי השיא שלו. כשאחד מהם מבקש מן האחר להודות אחת ולתמיד אם הוא באמת אוהב אותו, הצופים מרגישים את החץ גם בלבם, ומיד לאחר מכן מגיעה אחת מסצנות תינוי האהבים היפות שראינו בקולנוע המקומי, אולי אי פעם.

      את רצין וקולר מקיף צוות עשיר של שחקני משנה, שרובם מגיחים לכמה דקות בלבד, ויש להניח כי רובם חברים של הבמאי או חברים של חברים שלו, וכך התגייסו להפקה. בהם, אפשר למצוא ותיקים בשיעור הקומה של גדליה בסר וליאורה ריבלין, או כוכבים צעירים יותר כמו ג'וי ריגר וצחי הלוי, המקבל כאן הזדמנות להפגין את שליטתו בפלמית, במה שהיא לדעתי אחת הסצינות הבודדות בתולדות הקולנוע הישראלי בה דיברו בשפה זו. בין כל אלה אבקש לציין במיוחד את אוהד קנולר, המפליא לגלם אליל תיאטרון תל אביבי מצליחן, שחצן ושרלטן, שיש לו גם היסטוריה בעייתית עם הזוג מן הגליל ולכן הביקור שלו מפר את ההרמוניה בצורה דרמטית במיוחד.

      היפה בסרט, שהוא משכיל להבהיר כי קיים מטען דרמטי בין הגיבורים והדמויות שמבקרות אותן, גם בלי לומר זאת מפורשות. אף פעם לא נאמר כאן "זה האקס שלי", "זה הנמסיס שלי" וכדומה - במקום זאת, תמיד יש מספיק הבעות פנים, מחוות גוף ושאר אמצעים ויזואליים כדי שנבין זאת לבד. נוסף לכך, עבודת הבימוי מצליחה תמיד להשאיר מידה של אמביוולנטיות בכל הקשור ליחס של הזוג לאחרים. כשהגיבורה זוכה לביקור ממי שככל הנראה היה פעם בן זוגה, ומאז הקים משפחה תמירה ונאה עם בת זוג אירופאית, היא נועצת בהם מבט שקט וארוך שאנחנו יכולים לבחור איך לפרש אותו - האמנם זו קנאה? אולי נוסטלגיה מהולה בהשלמה? החיים מורכבים, כמעט כמו לבנות בית בגליל.

      בית בגליל (יח"צ , דוד רודוי)
      החיים בצל המשכנתה. מתוך "בית בגליל" (צילום: יח"צ, דוד רודוי)

      במובן מסוים, "בית בגליל" הוא אחד הסרטים המקומיים הכי צרפתיים שנראו לאחרונה. זאת, בגלל הצילום המשוחרר (של דוד רודוי), התסריט המאולתר, ההתבססות על צוות שחקנים שהוא כמו משפחה, העיסוק בסוגיות רומנטיות וכיוצא בכך. מצד אחר, סבן מצליח ללכוד כאן במצלמתו את ישראל 2018. הוא משרטט דיוקן מלא ושלם של מעמד הביניים הישראלי, על מצוקותיו הכלכליות והקיומיות, ובלי שום יומרה או מאמץ, משכיל לשלב בו שלל אלמנטים. פערי דורות, יהודים וערבים, גברים ונשים, מרכז ופריפריה, מזרחים ואשכנזיים, מקומיים ואירופאיים - הכל משתלב במשיחות מכחול עדינות.

      בקיצור: מדובר בהפתעה נהדרת. דרמה חכמה, יפה ומרגשת, שמדברת בקולו של דור ומסמנת את סבן כהבטחה גדולה, שקשה שלא לחכות בציפייה לעבודתה הבאה. אני לא יודע מה הוליד בסוף פרויקט הבנייה של אחיו, אבל דבר טוב אחד לבטח יצא ממנו. מאז שתי הזכיות של הגליל באליפות הכדורסל לא התרגשנו כך מסנסציה מקומית.

      בית בגליל (יח"צ , דוד רודוי)
      דיוקן מושלם של מעמד הביניים הישראלי. מתוך "בית בגליל" (צילום: יח"צ, דוד רודוי)
      בית בגליל (יח"צ , דוד רודוי)
      שחקנים מכל הדורות. מתוך "בית בגליל" (צילום: יח"צ, דוד רודוי)
      בית בגליל (יח"צ , דוד רודוי)
      יחידה בדורה. נועה קולר מתוך "בית בגליל" (צילום: יח"צ, דוד רודוי)
      בית בגליל (יח"צ , דוד רודוי)
      תסתכלו בהם, תראו אותנו. מתוך "בית בגליל" (צילום: יח"צ, דוד רודוי)