צפיחית

"מייק ברנט – לס מואה טמה", סרטו הדוקומנטרי של ארז לאופר, מספר באריכות (101 דקות שלמות) את הסיפור המוכר לכולנו בקצרה – על זמר ישראלי מפעם, חתיך כזה, שנראה כמו מובי-סטאר ממש, שנהיה כוכב ענק בצרפת ובסוף התאבד. תשאלו את אמא, היא בטח זוכרת. ולמרבה הצער, למרות שהסרט עשוי מצוין ובהחלט ראוי לפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בו הוא זכה באוסקר הישראלי, זהו סרט בעייתי עבור מי שלא היה שם, עבור מי שלא זוכר, עבור מי שלא מתגעגע. בדקות הראשונות יש בסרט מספיק חן רטרואי כדי להחזיק גם את הדור שנולד אחרי שברנט צנח אל מותו בפריז בשנת 75', אבל האמת היא שבשביל להחזיק עד הסוף צריך עצבי ברזל. כי ברנט, עם כל הכבוד להיותו אחד מכוכבי היצוא הגדולים ביותר שלנו (בשביל לא להסתבך עם אבי ואסתר עופרים והסיכוי שנונה אכן גדולים ביפן), הוא לא בדיוק הביטלס. והמוזיקה שלו, שהייתה מיושנת בעשרים שנה גם בזמנו (הבנאדם שר מעין להיטי פלאטרס פיפטיזיים שכאלה בזמן שהסטוג'ס והוולווט אנדרגראונד כבר פעלו באמריקה) לא בדיוק עומדת במבחן הזמן.

הסיפור לכשעצמו הוא סיפור טוב, גם אם שמענו אותו כבר אי אילו פעמים בכל מיני פורמטים. הסיפור של משה ברנד (ה-ד' הפכה ל-ט' יותר מאוחר), שנולד במחנה המעצר בקפריסין, גדל בעיר התחתית של חיפה והפך בתחילת שנות השבעים לכוכב פופ צרפתי מדרגה ראשונה, וכמו כל כך הרבה כוכבים אחרים שהכסף והתהילה צנחו עליהם במפתיע, הוא נפל אל הדיכאון ולבסוף התאבד (או שלא?), הוא סיפור שמעניין לקרוא אותו, נניח. גם התמונות המלוות את הסיפור הזה, אימג'ים של כוכב סבנטיזי גבוה וחתיכי עם חיוך שרמנטי, מעיל פרווה משגע ובלורית שיכולה להפנט כל נערה, הן תמונות מעניינות. הבעיה היחידה, שלי לפחות, היא הצורך לשמוע אותו שר. "לס מואה טמה" אחד עוד לא הרג אף אחד, לכולנו יצא לשמוע "צפיחית בדבש" בהזדמנות זו או אחרת – אבל 101 דקות של להיטי ברנט, אותם הוא שר לאט לאט בקול גדול ופאתוס אינסופי, זה משהו שקשה מאוד לסבול. וגירסת האטרף שלו ל"סאמרטיים" של גרשווין או החיקויים המבודחים שלו ללואי ארמסטרונג וריי צ'ארלס, שהיו פסגת הבידור הטלוויזיוני בפריים-טיים של צרפת באותה תקופה, ממש לא עוזרים.

אין ספק שהסרט הוא סרט טוב, עם תחקיר מקיף. הוא מן הסתם לא מצליח לתת מענה חד משמעי לשאלות הרבות הצצות מסיפור שכזה (האם היו שם סמים? האם היה אפשר להציל אותו? האם יש אשמים?) וודאי שלא לשאלה המתחייבת – האם מייק ברנט התאבד או שאולי מישהו דחף אותו? אבל הוא נותן מספיק עדויות מגוונות מפי כל הנוגעים בדבר, האנשים שהשאיר מאחור בישראל והאנשים שהיו סביבו בזמן הצלחתו בצרפת, כדי לבנות תמונה שלמה ככל האפשר. גם מבחינת קטעי הארכיון וההקלטות של ברנט ששזורות לאורך הסרט נעשתה עבודה מצוינת, שהיא ודאי מהנה ומרגשת עבור כל מי שאהב אותו, אך מעייפת מאוד למי שלא. למרות שהפוסטרים שעיטרו את מגזיני הבידור כשאני הייתי בגיל המתאים היו של ווהאם!, דוראן דוראן ואדם הזמר ולא של ברנט, היו קטעים בסרט שהצליחו לרגש או להצחיק גם אותי, כמו המכתבים בכתב ידו של ברנט שחבריו ונערותיו הרבות שמרו כל אותן שנים, הדף עליו רשם ברנט בצורה פונטית בעברית עם ניקוד את המילים של "לס מואה טמה" כי הוא לא ידע צרפתית, או מפגש עכשווי של מועדון המעריצים של ברנט, המלא בקשישות שעדיין מאוהבות בזמר החתיך שיישאר לנצח בן 28. זה שאף פעם לא אהבתם את מייק ברנט זאת לא סיבה מספיק טובה לוותר על הסרט, שמספר סיפור שתמיד יהיה רלוונטי בעולם הפופ (אם כי הוא בדרך כלל לא קורה לישראלים), אבל אני מייעצת לכם להצטייד בדיסקמן לרגעים הקשים.