ביטולים וה-BDS הפכו להיות עננה על כל אירוע תרבות בינלאומי שמגיע לארץ, בין אם הוא מתקיים ובין אם הוא לא. רק תשאלו את נבחרת ארגנטינה, שהמשחק שלה אמור היה להתקיים באותה שעה של הופעת מורצ'יבה. הביטול שלו בטוח הביא עוד לא מעט מתלבטים להופעה בהאנגר 11, שבנמל תל אביב. על רוס גודפרי, האיש המרכזי מאחורי מורצ'יבה, ברור שזה משפיע. "זאת הפעם הראשונה שלנו כאן", הוא אמר אחרי השיר השלישי, "ואנחנו מאוד Nervous". אני לא מתרגם את המילה Nervous בכוונה, כי התרגום הפשוט שלה כ"עצבניים", לא מעביר את עושר השפה האנגלית, שלא תמיד ניתן לפירוש. ב-Nervous שלו, גודפרי התכוון שהם נרגשים, קצת על הקצה, קצת מהססים ולא כל כך יודעים איך לקחת את זה. מורצ'יבה אינה להקה עם מסרים פוליטיים או חברתיים, ולכן הם לא יודעים איך להתייחס לכך שלהופעה שלהם יש משמעות פוליטית. בטח בהתחשב בכך ששני ההרכבים המרכזיים של סצינת הטריפ-הופ, מאסיב אטאק ופורטיסד, ידועים כתומכים גדולים של ה-BDS.
כבר בתחילת ההופעה נראה היה שהסולנית סקיי אדוארדז קלטה שחברי הלהקה לא לגמרי שם והיא לקחה את המושכות לידיה כדי לכפר על ההססנות של חבריה. אדוארדז המרשימה יצרה מהרגע הראשון קליק אדיר עם הקהל ולא הפסיקה להרים לו. חוץ מ"השלום תל אביב", המסורתי, היא קשקשה והתחנפה אל הקהל. "היינו בירושלים היום", היא אמרה. "יפהפה. מדהים", היא סיפרה כבר אחרי השיר השני ובהמשך סיפרה על חוויותיהם מהים וממצעד הגאווה. אדוארדז גם קראה, בעברית, לקהל "תשירו איתי", כשהם הגיעו לבצע את הסינגל "The Sea" והקהל עף עליה.
גם גודפרי השתחרר בסופו של דבר. יכול להיות שזה בזכות הכימיה של אדוארדז עם הישראלים ויכול להיות גם שזה בזכות בקבוק הטקילה המתרוקן שעמד לצדו. כך, או אחרת, גודפרי נפתח. "באנו לכאן כדי להפיץ שלום ואהבה", גודפרי התפרץ חצי דרך לתוך ההופעה. הקהל הריע והוא המשיך: "הרבה אנשים אמרו לנו לא להגיע, אבל אנחנו לא מקשיבים לאף אחד". גודפרי אמר זאת במופנמות אנגלית טיפוסית ואת הקריאה הזאת הוא חיבר לסיפור על הילדות שלו. "אבא שלי היה מוזר", הוא התוודה. "הייתי רואה אותו רק בסופי שבוע ואז היינו רואים ביחד סרטי אימה. הוא היה משתכר ואז שם תקליט של ניל יאנג. זה גרם לי ממש להתאהב בניל יאנג ואני זוכר שהרבה שנים אחר-כך, כשהייתי בקולג', באו אלי חברים אחרי מסיבה. הם ראו אצלי תקליטים של ניל יאנג וניסו לצחוק עלי שאני שומע מוזיקה של היפים. לא התביישתי ואמרתי להם בביטחון שזה מה שאני אוהב". אם בהתחלה לא היה ברור אם מדובר בסיפור תמים, או שאיפשהו מסתתרת כאן מטפורה של הבעת תמיכה בישראל, אז הכוונה התבהרה כשאחרי הסיפור מורצ'יבה ביצעו חידוש לשירו של יאנג "Don't Let it Bring You Down". המסר היה ברור.
אחרי החידוש ליאנג, מורצ'יבה השתחררו לגמרי וההופעה התרוממה. ההאנגר היה אמנם רק שלושת רבעי מלא, אבל זה דווקא היווה יתרון. הקהל, רובו בסביבות גיל הארבעים, נהנה מהספייס והרבה זמן לא ראיתי כל כך הרבה אנשים רוקדים ונעים בכזאת חופשיות בהופעה.
מורצ'יבה, שהשבוע הוציאו אלבום חדש, ניגנו מהחומרים החדשים, אבל היו אלו כצפוי הקלאסיקות שהרימו הכי הרבה לקהל. הלהיטים של מורצ'יבה, שנטחנו בגלגלצ בניינטיז, מוכרים טוב מאוד לישראלים, ששרו עם הסולנית המופתעת את כל המילים. היה ניכר שאדוארדז והלהקה נגנבו מההיכרות הטובה של הישראלים עם הסינגלים שלהם, שלא תמיד זכו להצלחה בבריטניה. קטעים כמו "Part of the Process", "Trigger Hippie", "Blidfold" ו"The Sea" העיפו את הקהל, ואפילו הסאונד האיום של האנגר 11 (מה יהיה עם זה כבר?), לא הצליח לקלקל את המסיבה.
מכיוון שלמורצ'יבה אין יותר מדי להיטים והחומרים מהאלבום החדש לא מספיק מוכרים, הם תיבלו את המופע בעוד חידושים בנוסף לזה של יאנג בהם "Let's Dance" של בואי בגרסת פיוז'ן מעניינת. ההופעה הסתיימה עם "Let Me See" המדהים מהאלבום האדיר "Big Calm", אבל היה ברור שיהיה גם הדרן. למרות זאת, הלהקה לא מרבה לחזור לבמה. הקהל לא הפסיק לקרוא להם בהתלהבות במשך כחמש דקות, עד שבסופו של דבר רק אדוארדז חזרה. הזמרת ביצעה ביצוע אקפלה מקסים ל-"Sweet L.A." מתוך האלבום החדש "Blaze Away". רק אחריו חזרה גם הלהקה ואדוארדז הציגה אותם באהבה. אז בא ביצוע סוחף ל-"Rome Wasn't Built in a Day" והקהל בכלל עף. כשהשיר נגמר כל הלהקה ירדה מהבמה, אבל גודפרי נשאר עוד קצת. הוא התכופף, שיחק עם הפדל של הגיטרה כדי שימשיך את הצליל האחרון שניגן בלופ אינסופי. כשהתרומם, הרים למעלה בתנועת לחיים את בקבוק הטקילה הכמעט ריק שלו וחייך אל הקהל. כולם חייכו אליו בחזרה.
