מצעד החיים

טבלאות רבי המכר של השבועות האחרונים מצביעות על האפשרות הבאה: ברגע זה ממש קוראים ספרות שואה ישראלים רבים יותר מבכל רגע אחר בתולדות המדינה. בהתייחס למקום המרכזי שתופסת "השואה" בעיצוב נפש העם והאומה, המדהים בתופעה הוא שהסיבה לה אינה פנימית-מהותית, כי אם חיצונית-אופנתית: זכייתו הרגעית של הסופר היהודי-הונגרי ניצול אוושויץ, אימרה קרטש, בפרס הנובל. קלאסיקה שנוצרת כעת. כתוצאה, שניים מספריו מככבים כעת במצעדים, כשבאמתחתם פוטנציאל להישאר שם עוד ימים.

סימפוניה של בטהובן, תמונה של פיקאסו, טקסט של קפקא – לאדם בן זמננו קשה להסביר לעצמו מדוע הקלאסיקה עושה לו את זה. הוא תוהה: האם אני באמת אוהב את הטקסט, או שמא הפנמתי עמוק מדי כי קאמי הוא קאמי הוא קאמי? כל כך הרבה זמן עבר מאז, עד שאי אפשר לעשות בראש את ההפרדה המעשית בין המוצר לבין התדמית. כמו ליתר השאלות הגדולות בחיים, גם לזו לעולם תחסר תשובה החלטית, מה שעושה אותה לאחת המציקות ביותר עבור איש התרבות בעידן הנוכחי.

כוחות הייצור בשוק מדלגים מעל הדילמה הקוגניטיבית הזו בבואם לתכנן רווחים קלים. הם מבינים שבסופו של יום אנחנו עומדים דקות ארוכות מול סתם עוד תמונה ברטרוספקטיבה של פיקאסו, ואת השאלות העצמיות משאירים לבית, כשבכיס כמה שקלים פחות. מיתוגה של הקלאסיקה ומיחזורה האינסופי, כחלק מהשיטה שבה מאורגנת צריכת התרבות בחיינו, הן מאסטרטגיות השיווק הכי משפיעות בעשורים האחרונים. בעניין זה, פרס הנובל משמש מדי שנה כמאיץ חלקיקים ראשון במעלה בשוק הספרות העולמי.

יחד עם פרימו לוי המת, אימרה קרטס החי נחשב לדגול שבין סופרי השואה. אך בעוד האיטלקי זכה בישראל לכבוד של מלכים יהודים, קרטס נותר במשך שנים אלמוני. ספרו המרכזי, "ללא גורל" מ-75', שתורגם בעברית (עם עובד) כבר לפני שמונה שנים, לא הותיר חותם אמיתי אצל הקורא הישראלי. בשבוע שעבר הוא טיפס אל המקום השני. "קדיש לילד שלא נולד" (המעורר), רומן הגותי למיטיבי קרוא בלבד בכל יום אחר, השאיר מאחור את עוז, גרוסמן, קרת - הקלפים הבטוחים של השוק בישראל. על אף שמנגנון הפעולה מוכר, ואפילו מובן מאליו, זה תמיד יהיה מוזר לחשוב על כך שמרחפות בעולם איכויות שהופכות לאיכויות רק ברגע שמישהו מצביע עליהן ואומר: "הנה איכויות".

פסטיבל השואה לא התחיל ולא נגמר עם קרטש. לצד "הפנסתרן" של פולנסקי, מוקדם יותר השנה ראה אור ב"ספרית אופקים" של עם עובד הספר "ההפוגה", השלמה מאוחרת לטרילוגיית אושוויץ המופתית של פרימו לוי. בראשית הספר, שמתאר את דרכו חזרה של לוי מפולין לעירו טורינו דרך אירופה השסועה, הוא כותב: "וכך היה, שבשבילנו, גם שעת השחרור הצטלצלה רצינית וחתומה… מכיוון, וזו זכות היתר המחרידה של דורנו ושל עמי, שאיש מעולם לא יכול לקלוט טוב מאיתנו את טיבו הבלתי ניתן לתיקון של העלבון המתפשט כמחלה מדבקת. טפשי לחשוב שהצדק האנושי יכחיד אותו; …הוא מזוהה כמעשה תועבה בנוגשים, הוא מונצח כשנאה בשורדים והוא שורץ באלפי דרכים, נגד רצון כולם, כצימאון לנקמה, כהתמוטטות מוסרית…".

מילותיו של לוי מזכירות משפט מהספר "הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן: "העונש הנורא ביותר, כך אמרתי לעצמי כעבור שנים רבות, שאנו מטילים על מי שאנו עושים לו עוול, הוא שאין לו אפילו האפשרות להרהר בעוולות אחרות הנעשות לאחרים. ובקיצור, העונש שאנו מטילים על מי שאנו עושים לו עוול, הוא לגרום גם לו שיעשה עוולות וגם שלא יחוש בכך". אם מישהו שאל את עצמו מדוע הספרות של לוי היא כל כך גדולה, בזאת ניתנת התשובה: היא מבטלת את המשפט - היפה כשלעצמו – של קינן. כל כולה התעקשות אחת של אדם נרמס, שבכתיבתו האופטימית והאירונית ביקש לשמור בכל מחיר על צלם אנושיותו ולמצוא את החיים ברגעים שבהם לא נותר מהם כמעט דבר. זאת הסיבה שחוקרי פרימו לוי רבים כופרים בתזת ההתאבדות, מה גם שבתור אלכימאי יכול היה לוותר על זינוק לפיר המעלית.

"ללא גורל" ו"קדיש לילד שלא נולד" מהווים בהתאמה את הראשון והאחרון בטרילוגיית השואה של קרטש. מבחינה נושאית מזכיר "ללא גורל" מזכיר מאוד את "זהו אדם?", הראשון בטרילוגיה של פרימו לוי, בתיאור שלו את מסלול הכניסה שעושה אדם צעיר אל תוך השואה. מבחינה סגנונית, קרטש שומר על לשון כמעט דוקומנטרית, לעומת האיפוק האלגורי המפורסם של לוי. בשונה מהם, "קדיש לילד שלא נולד" היא נובלה פילוסופית שנכתבה ונקראת בנשימה אחת, ובה תהיות קיומיות רבות, עצמיות ואוניברסליות, לגבי מהות האנושות והעולם שאחרי הזוועה. גם קרטש וגם פרימו לוי הם בגדר חובת קריאה. לא זאת בלבד שהכתיבה שלהם מעלה את הקושיה "האם היית שורד את זה?" אצל כל אחד, היא אף מבהירה שגם אם היית שורד את זה, לא היית כותב כך.