לידת עכוז

הפרסום ושלטי החוצות הטעו אותי. חשבתי ש"סמסרה" הוא סרט סקס אוריינטלי, על הנזיר החרמן שמגלה את חדוות המין בחיקן של איכרות נדיבות. לאכזבתי במקום סקס טוב קיבלתי אגדה רוחנית טיבטית, מסע לגילוי עצמי של הנזיר החביב טאשי. אקדים ואומר שיש לי בעיה עם סרטים וספרים המתיימרים לתובנות רוחניות בנוסח "הדרך ארוכה היא ואבנים רבות יש בה". האם אדם מודע וחושב לא יגיע לבד למחשבות מעמיקות אלו בשלבים מוקדמים של גיל ההתבגרות? ציפיותי לסרט סקס וסלידתי מסרטים מוארים ודידקטים הציבו עבורי את "סמסרה" בנקודת פתיחה נמוכה. לשמחתי, עם התקדמות העלילה, נשביתי בקסמו של הנזיר טאשי ונופי חבל לאדק המדהימים.

המושג "סמסרה" לקוח מהדת ההינדואיסטית ובא לתאר את התהליך האינסופי של מוות ולידה מחדש וחוזר חלילה. גיבור הסרט עובר את הגלגול הזה שוב ושוב בחיפושיו אחר תשובות לשאלותיו הקיומיות. טאשי חוזר למנזר על סף מוות, לאחר התבודדות ומדיטציה של שלוש שנים. החוויה הרוחנית מולידה אצל טאשי את יצר המיניות והוא מחליט לעזוב את המנזר וללכת בעקבות פמה היפה, מושא חלומותיו. לאחר כמה שנים של פרו ורבו עם פמה מגלה הנזיר לשעבר שסיפוק יצר אחד מוליד אלף תשוקות אפלות ושוב משנה את חייו ונולד מחדש תוך ייסורים רבים.

הסרט מסופר בלחש, כמעט בביישנות, ללא יומרות לתובנה חדשה ומהפכנית. אך סיפורו של טאשי הטיבטי מציב מראה רלוונטית גם לחיים המערביים - המרדף אחר הסיפוקים מול חוסר היכולת להסתפק, והבריאה מחדש שאנו עוברים כל פעם בדרך אל האושר המובטח. הסרט ארוך ואיטי ודורש אורך רוח של נזיר טיבטי. הוא משופע באמרות סתומות ודימויים מעולם תרבותי רחוק ולא מוכר, אך למרות זאת מצליח לרגש ולעורר הזדהות. בסוף הסרט לא ברור מה הדרך שבחר טאשי, לכן הוא מותיר אותנו עם שאלות פתוחות ומעניינות לגבי יצר, סיפוק והבחירות שאנו עושים בדרך.

בצאתי מהסרט נשבעתי לעצמי שאהרהר בשאלות הללו ברגע שיהיה לי קצת זמן. מחשבות קיומיות לוקחות הרבה אנרגיה (לכן הנזיר הטיבטי היה כל כך רזה). כנראה שבמקומות רחוקים וקסומים משקיעים יותר זמן בהרהורים ופחות אנרגיה בהישרדות.