כלבתי ציצי הולכת עם ציציות

אחד התחלואים הרציניים של הקולנוע הישראלי בשנות התשעים היה הקושי לספר סיפור פשוט וטוב. נסיונות אוונגארדיים וסטודנטיאליים למחצה הנפיקו מוצרים חמוצים, שסירבו לספק את הסחורה, כשהם מתעלמים מן המחויבות הבסיסית של יצירה אמנותית - וקולנועית בפרט - לספר סיפור (במסדרונות האקדמיה מעדיפים לקרוא לזה נראטיב). מהבחינה הזו "ההסדר" עושה חיל. בתסריט סביר ואמצעי הבעה סטנדרטיים מספר סרטו של יוסי סידר סיפור, סיפור טוב אפילו. מכאן ועד להיותו הסרט הכי טוב שהופק כאן השנה, הדרך ארוכה.

כאמור, לא מדובר בעוד סרט מן הזן המביך. הצילום (עופר ינוב) והעריכה (טובה אשר) של "ההסדר" מוצלחים, הדיאלוגים זורמים היטב וללא זיוף, התסריט ערוך נכון ושוזר הרבה אקשן ברגעי "קומיק רליף". בכלל, צוות השחקנים של ההסדר – טינקרבל, עידן אלתרמן, אקי אבני, אסי דיין ואמנון וולף - הם קאסט השחקנים המובחר בארץ כיום. אבני, אגב, ניצב בראש הקבוצה הזו, וללא ספק בונה את עצמו כבוק ג'ונס הישראלי. סוף סוף המצלמה כאן מתאהבת במישהו (נו אופנס איבגי).

אבל מה, את "ההסדר" מלוות גם בעיות מעצבנות, כאלה שקצת ניסיון ומחשבה היו יכולים לפתור, כאלה שאסור שיימצאו בסרט מוגמר (לא כל שכן בנציג ישראל לאוסקר העולמי). הסרט לוקה בבעיות קצב חמורות שמורידות את כל המתח הנבנה (פשוט לקצוץ עוד, דק דק), בעיות המשכיות מעצבנות (שימו לב לדרגות של אקי אבני, שמשתנות מסצינה לסצינה), ובעיקר מוזיקה חסרת חן ואמירה (אז מה אם המלחין הוא הרב קאליש. הייתי מעדיף לחן של הרב תמיר אלברט).

במצב אידיאלי היתה ישראל צריכה לייצר בשנה בערך 30 סרטים כמו "ההסדר" ועוד עשרה מיוחדים יותר. אמנם אינני שייך לאסכולה הגורסת כי יש להפריד את הזוכה באוסקר הישראלי מהסרט שיתמודד על האוסקר העולמי, וגם אינני סבור כי "כיפור" היה צריך לזכות בפרס, אבל מן הראוי היה לתת את האוסקר לסרטים יותר מיוחדים, פחות סטנדרטיים. קראו לי ביטניק, קראו לי שרלטן, את האוסקר שלי אני נותן בלב שלם ל"משהו טוטאלי".

ולמברוק אחרון: מאחורי "ההסדר" ו"משהו טוטאלי" עומדת חברת ההפקה "סינמה פקטורי", אחת היוזמות הכי ברוכות ומרעננות שראה התחום זה שנים רבות. "סינמה פקטורי", בבעלות אייל שיראי ("ציפורים בניוטרל") ודוד מנדל, שמה לה כמטרה את הבלתי אפשרי - הפקת פיצ'רים בישראל. קבלו מברוק מפלוק.