בניסיון לשמור על שפיות

"לא אני הייתי אמור לראות את מצבי הנפשי
אבל למי יש זמן לראות מצבים נפשיים כשיש מלחמה?
תמיד כשאני שומע לאחר פעולה צבאית כזו או אחרת
את הקריין מכריז 'כוחותינו חזרו ללא אבידות בנפש'
ברור לי שאף אחד מן החוזרים
לא עבר שום בדיקה נפשית"
(עמ' 35)

כבר כמה ימים שאני מנסה למסמס את הבושה. אני שוקל ברצינות להרים טלפון ליורם קופרמינץ. יש לי שאלה חשובה מאוד לשאול אותו. אני רוצה להבין מדוע לקחו לו 27 שנה להעלות על כתב את המילים האלו. אני חייב לדעת איך חיים כשבתוך הראש שלך מוטל בדממה נוראית רימון יד חסר ניצרה, והאם יש גמול להקאת הסיוטים החוצה.

מכיוון שדמיינתי את עצמי שואל, גם שמעתי את יורם עונה. הוא דיבר על פחד מלהתעמת מחדש עם המראות, ועל רצון להדחיק. וגם על פורקן והקלה. ועל כוח רצון. ואחרי שהכל הסתדר לי הבנתי ששום דבר לא הסתדר. שאני מכניס דברים לתבניות. שגם את יורם אני מנסה להלביש מחדש במדי צבא מעומלנים. שאני מחפש סדר ומשמעת במקום שיש בו הכל חוץ מסדר ומשמעת. ושצריך להתייחס אל הסיפור של יורם בדיוק כפי שהוא - מקרה בודד, מסוים. אך גם אחד מני רבים, שהחיבור ביניהם אינו יוצר לעולם את סיפור העל הקולקטיבי של מלחמת יום כיפור.

זה לא כל כך פשוט להתמודד עם טקסט אנטי-מלחמתי ישראלי בימים אלה. אי אפשר לבוא נקי אל המילים. מבלי לרצות באופן מודע, אתה נתפס לאותם שברי רגעים, שכל מה שנטען בך מהבית, בצבא, מהעיתונות המתלהמת, גולש מעלה מירכתי התודעה ומרעיד אותך בזיק חשמלי מתנגד של מוסר ומצ'ואיזם לאומי. ולכן זה כל כך חשוב לקרוא טקסטים אנטי-מלחמתיים ישראליים.

כי הישראלי יודע לדקלם דיאלוגים אבסורדיים של ג'וזף הלר ולא משפט אחד מתוך "לא שם זין", והוא יגדוש בהמוניו את הסינמטק לראות את "פול מטאל ג'אקט" בפעם ה-17 ולא יעז לחשוב על "אוונטי פופולו" בווידאו. הוא לא באמת מתעמת עם הנושא הכל כך קרוב הזה. היי, "מלכוד 22 " מצחיק פחד, וסטנלי קובריק היה במאי חשוב לאללה, איך יכולתי לשכוח את זה.

לא מספיק שבאקדמיה ובתוכניות תרבות בשתיים בלילה בערוץ 2 מדברים על פירוק הקולקטיב ועל בדק בית פנים-אתוסי של היושבים בציון. זה חייב להתבטא במסלוליה הרחבים של התרבות העממית.
אין היום מספיק חומרים מהזן של "אוקטובר - יומן מלחמה" (הוצאת בבל) על המדף בחנות הספרים השכונתית. ויזלטיר כמעט ולא כתב דבר על מלחמת יום כיפור, אבידן אינו נגיש כל כך לקהל הרחב, בן-אמוץ מת, ועופר שלח, שכתב ב-89' את "בגוף שני" על מלחמת לבנון, ממעט היום להתעסק עם הנושא הזה בפומבי.

היומן האוטוביוגרפי הקצר של קופרמינץ על מלחמת יום כיפור שלו, שנכתב באוקטובר השנה, מוריד את הקורא אל תהומות הפחד הקיומי. צעד אחר צעד הוא בונה את תפאורת האימה. לא בסייגון, פה, כמה קילומטרים אל תוך סיני. השפה אישית מאוד, ושואבת את עוצמתה מתוך הבידוד שעוטה הכותב על עצמו מן המתחולל מחוץ לישותו.

לקרוא. זו אינה בגידה. זה רק ניסיון לשמור על שפיות.