כמה קל לטעת את זרעיו של יצר הקנאה. הרי די במבט לא שגרתי של בן או בת הזוג אל דמות אחרת ברחוב או בתכתובת וואטסאפ מסתורית כדי להעלות את החשד הראשוני. ואם זה כל כך פשוט היום, חשבו על הימים שלפני עידן התקשורת האלקטרונית, כשדי היה באמירה מרומזת של פלוני, אפילו לא חבר קרוב, כדי לחשוד בכשרים. ככל שקשה יותר להוכיח, כך גדלים סימני השאלה.
"אותלו" הוא מחזה העוסק בקנאה. וויליאם שייקספיר כתב אותו בשנים הראשונות של המאה ה-17. בתקופה זו הוא העלה את "המלט", "המלך ליר" ו"מקבת", אך בעוד במרכז מחזות אלה עומדים הגיבורים הצפון-אירופיים הטיפוסיים, אותלו הוא מו?רי ים תיכוני - גבר ממוצא שחור. אין דרך אחרת לתאר את המוצא שלו מלבד "שחור", מאחר שלאורך השנים איש לא ידע מהיכן מגיע אותלו. אחד הכיוונים המקובלים הוא ארצות המגרב, ולשם גם לקחו את זה הבמאי עירד רובינשטיין והמתרגם אלי ביז'אווי בגרסה האחרונה שעלתה בתיאטרון הקאמרי.
אותלו (עמוס תמם) הגיע לדרגה גבוהה בצבא למרות צבע עורו והתחתן עם דסדמונה הלבנה (אביגיל הררי), למורת רוחו של אביה. יאגו (רמי ברוך), השליש הבוגדני, סבור שמגיע לו להתקדם ורוקם מזימה לשסות את אותלו בעוזריו קאסיו (שלומי ברטונוב) ורודריגו (נדב אסולין). הוא שותל בראשו של אותלו את הרעיון שדסדמונה בגדה בו עם קאסיו, והמחשבה אינה עוזבת את ראשו עד לסוף הטראגי והבלתי נמנע.
המחזות השייקספיריים האחרונים שעלו בקאמרי - "כטוב בעיניכם" ו"מהומה רבה על לא דבר" הותירו אותי מצולק, ולכן קשה לומר שציפיתי ל"אותלו" בכיליון עיניים. למרבה השמחה, הבימוי של רובינשטיין והתרגום של ביז'אווי, שהצטרף למשפחה מכובדת הכוללת את יצחק סלקינסון, נתן אלתרמן, נסים אלוני ודורי פרנס, הפכו את ההצגה הזאת למשהו שונה ב-180 מעלות. "אותלו" היא העיבוד השייקספירי הטוב ביותר שראיתי בשנים האחרונות. יש חלק גדול, כמובן, למסרים הפשוטים של המחזה, אבל בלי ההתאמות של רובינשטיין וביז'אווי גם זה לא היה עובר.
הבמאי והמתרגם עלו, בשפת הכדורגל, בהרכב התקפי. הם לא חששו למתוח את המחזה לקצה גבולות ההומור והאקטואליה. הם יצרו סאטירה הן בהקשרים והן בשפה, והצליחו לעשות זאת בצורה לא מלאכותית. התרגום השובבי של ביז'אווי (בחורה קלילה היא "הולכת שרליל") נועז ועדיין מצליח לכבד את המקור. רובינשטיין, מצדו, העדיף באופן טבעי לאמץ את המוצא של אותלו כבן ארצות ערב, ולשם כך גייס את תמם המסוקס, כנראה האיש המתאים ביותר למשימה בימינו.
גם הסטרייטים ביותר יסכימו שלתמם יש יופי של אל, כזה שמשתלב מצוין בטרגדיה שייקספירית. בשל כך, תחילת המחזה מוצאת אותנו מוקסמים מהסמכותיות המקרינה מהבמה. אט-אט קמלה הדמות, ושם נחשפת בעיה מסוימת אצל תמם. כל עוד הוא דומיננטי, הוא מדבר בשפה מערבית נקייה. ככל שהוא דועך, כך מתעצמת הע' הגרונית שלו. זה נשמע אולי כמו התעסקות בזוטות, אבל מאחר שאין האחדה ויש דרגות שונות לגרוניו?ת שלו, לעתים נשמע שתמם עושה גרסה חדשה לפרודיית הסרט הערבי של "זהו זה".
בעיקר מסיבה זו תמם הופך לפרקים דווקא לנקודת תורפה יחסית במחזה משוחק היטב, אם כי יש לציין כי לקראת הסוף הוא חוזר לייצר רגעים מצוינים של משחק, כולל מבט רצחני באחד מרגעי השיא. רמי ברוך הנפלא מגלם היטב את יאגו, אף שהוא מבוגר בלא מעט שנים מהדמות המקורית, ואביגיל הררי מושלמת בתור דסדמונה החיננית. פעמיים מדמיין אותלו את דסדמונה בוגדת בו, בקטע בו הררי ושחקני המשנה מייצרים קטע ריקוד אירוטי נפלא (וי גדול לעמית זמיר האחראי על התנועה) לנגד עיניו המיוסרות של אותלו, ומעבירים את תחושת הקנאה שעוברת בראשו. רגע מושלם של תיאטרון.
במרכז "אותלו" עומדים יצרים, אבל הוא הרבה יותר מסתם מחזה רומנטי. דמותו של יאגו היא של פוליטיקאי הבוחש בקלחת ודורך על אחרים במטרה להתקדם, ועצם היותו של אותלו שחור בדרגה בכירה מעלה את יצר הגזענות על נס. אפילו אמיליה (אנדריאה שוורץ), בת בריתה של דסדמונה, מטיחה בו "אתה שחור", ובעצם אומרת שהסערה הייצרית הייתה נמנעת אילו היה לבן, אמירה שמזכירה מאוד את הסטיגמה הישראלית על "השחורים" שלה.
בסך הכול, רובינשטיין עשה עבודה מצוינת בהנגשת המחזה, משימה כלל לא טריוויאלית כשמדובר בשייקספיר. "אותלו" עם תמם, ברוך והררי היא הצגה שתתן לכם תמורה נאותה לכרטיס.