ב-2010, לאחר שאתגר קרת הוציא את "פתאום דפיקה בדלת", נדמה היה שזהו, הוא פורש. לא, אף אחד לא חשב שהוא עוזב את העשייה הספרותית בכלל, הרי יוצר כמו קרת לא מפסיק ליצור, אבל נדמה היה שז'אנר הסיפורים הקצרים מת מזמן ו"פתאום דפיקה בדלת" הוא נאום ההספד. ואז, שמונה שנים לאחר מכן, קרת חזר עם "תקלה בקצה הגלקסיה".
אתגר קרת הוא רוק-סטאר. סופרלטיב מוגזם? נהפוך הוא. סצנת הספרות הישראלית מצומצמת כל כך, שקרת לא רק פרץ את גבולותיה, הוא ניתץ אותם והצליח להיסחף רחוק עם זרם הגלובליות עוד לפני שזה היה ממש אופנתי. את "שבע השנים הטובות", ספר המבוגרים האחרון שלו, פרסם בכלל רק בחו"ל. במשך כמעט שלושה עשורים הוא צרוב בתודעה כנושא הבשורה, כאיש שהצליח להחדיר בסגנון ייחודי את הספרות לעולם המיינסטרים. כבר אמרנו, רוק סטאר.
הצרה היא שלכוכבי רוק יש גם צד שני, הרבה פחות נוצץ. לעתים קרובות נמאס ומשעמם להם, הם יורדים מהבמה ומכריזים "הייתי פה!" אבל לא באמת יכולים לעזוב. יש להם קהל נאמן שצריך לספק, אז אחת לכמה שנים הם חוזרים, נותנים עוד הופעה עם הלהיטים הגדולים מפעם ומשרבבים קצת חומרים חדשים. לפעמים זה עובד, אבל לא תמיד. במקרה של קרת, האמת נמצאת באמצע - ניכר שהקסם עדיין שם, רק שהוא שחוק ומהוה. ב"תקלה בקצה הגלקסיה" יש הרבה מן הבינוניות, מושג שאף פעם לא כיף לצייר אותו, במיוחד לא בהקשר של קרת.
"תקלה בקצה הגלקסיה" הוא הופעה ראשונה של קרת אחרי שמונה שנות הפסקה. למען האמת, כבר ב"פתאום דפיקה בדלת" נראה היה שהחומר של קרת כבר פחות עושה את העבודה. ובכל זאת, אז נעים היה להיזכר ולגלות שהגאונות שלו השתמרה, וגם ההצגה הסימפטית שהעלה תיאטרון הקאמרי עם סיפורים מהקובץ יצרה את התחושה שהוא טוב בהרבה משנראה אז. התחושה ב"תקלה בקצה הגלקסיה" דומה, וכשאתה מקבל את אותו רושם בהפרש של שמונה שנים, משהו כנראה לא עובד.
יש כמה רגעים טובים ב"תקלה בקצה הגלקסיה", כולל הסיפור הנושא את שם הספר ובו תכתובת מוזרה בהמשכים בין אנשי חדר בריחה ללקוחות פוטנציאליים. "עוגת פירורים", שבמרכזו אמריקאי בן 50 המסרב להיפרד מחבל הטבור של אמו, הוא רגע שמעביר היטב תחושה של עצבות, ייאוש ובדידות. "מחר קופה" מצביע במרירות על המלכוד של הורים בימינו, השבויים לחלוטין בידי ילדיהם, וב"פטרייה" חוזר קרת שוב, כמו בספרים קודמים, לאותם רגעים כנים של מעצורי כתיבה ומדגים בזמן אמת מה עובר בראשו של יוצר תקוע.
הרושם שנוצר הוא שהעשייה של קרת מעגלית. האמן חוזר למקורות, לימים היפים של האלבום הראשון, ומנסה לרצות עם עוד, אבל זה כבר פחות עובד היום. הקהל מעדיף לקבל את הקלאסיקה - את שלמה הומו כוס אל אומו, את החייל האומלל מ"עץ שסק" ואת מירי שדוחפת אצבעות לכוס. הוא פחות עורג לדמויות כמו ורד מהסיפור החדש "במבה". כשקוראים את "תקלה בקצה הגלקסיה", לא מרגישים בהבדל גדול מדי מהסגנון של "צנורות" או "געגועיי לקיסינג'ר", זו רק התשוקה שהשתנתה. הדמויות הן אותן דמויות - כנועות, נעלבות, מרגישות את ספו של המוות - והתוצאה אותה תוצאה, של סוף אפל, רק שהכול הרבה פחות נוצץ מפעם.
זה לא ש"תקלה בקצה הגלקסיה" הוא ספר רע בפני עצמו. גם אם קרת יתאמץ, ספק אם יכתוב קובץ גרוע. לזכותו ייאמר שניכר שהמאמץ דווקא הופנה לכיוון החיובי, זו פשוט השבלונה הקבועה שלו הזאת שמעיקה. מקובץ לקובץ קשה יותר להכיל את השטיק של משפט פתיחה הכולל דמויות חסרות שם: "האיש בחליפה החומה אמר לו שזה שהוא לא זוכר כלום", "האיש הרזה נפל על רצפת בית הקפה" ועוד. אם בעבר המתח היה משאיר אותך בסיפור, היום אתה פשוט מדלג הלאה בתחושה של חצי-סקרנות ולא יותר. הקטסטרופה עדיין דופקת בדלת, אבל כשיודעים מי נמצא בצד השני, קשה יותר לקום מהספה בחרדה וללכת לפתוח.
"תקלה באמצע הגלקסיה" / אתגר קרת. זמורה ביתן, 159 עמודים.