היחסים בין המיינסטרים לפריפריה בישראל בשלושת העשורים האחרונים מאוד ברורים: מאמצע האייטיז שימשו האזורים המרוחקים כחומר הבעירה העיקרי לסטנדאפיסטים ממוצא מזרחי שגדלו בהם - עד שהגיעה תחילת המילניום והמגמה השתנתה. האנדרדוג כבר לא התבוסס בנחיתות שלו, אלא החל לפרוח תחת מטריית הריאליטי, שהדליקה ברגע כוכבים רדומים.
מהי, אם ככה, הנוסחה האולטימטיבית והמהירה להצלחה בימתית? השילוב בין השניים. בואו נסחט עוד קצת את הלימון הזה שנקרא עיירות פיתוח, נוסיף לו רוטב סמיך של תרבות ריאליטי ונייצר מזה הצגה. זה מה שעבר בראש של גור קורן וגלעד קמחי, שכתבו את "רומיאו ואמא", שעלתה בתיאטרון הקאמרי בבימויו של קמחי.
המחזה מתרחש בעיירת הפיתוח הפיקטיבית "תקוות", שגאוותה הגדולה הוא הכוכב הטלוויזיוני הגדול ששי בן עטר (רועי אסף). בן עטר מחפש גיבור מקומי למחזה "רומיאו ויוליה" שהוא מעלה בבמה הגדולה בתל אביב, ונראה כי מולי מלכא (דוד שאול), נער מוכשר בן 17, הוא הנבחר. בדרכו לתפקיד מקבל מלכא חדשות הקשורות באמו סוזי (שרה פון שוורצה), מה שמאלץ אותו לפזר סביבה עננה של שקרים.
כשהתיאטרון הישראלי נוגע בעיירות הפיתוח, הבריחה למחוזות הצחוק היא כמעט תמיד הכביש היחיד שנסלל שם. קורן וקמחי עיצבו ושיווקו את המחזה כקומדיה, וזה כשלעצמו מרגיז ולעוס. יותר מזה, השניים הנציחו בורות פריפריאלית דרך נראטיב לא הגיוני: המחשבה שב-2018 עדיין ניתן להסתיר מידע ממישהו - אם להיות ספציפיים מאם מרוקאית קשת יום - למשך חודשים שלמים ולגייס לשם כך עיירה שלמה, לא מאוד מתקבלת על הדעת.
"עלילה די מופרכת ורדודה"
בסרט הגרמני "להתראות לנין!" לדוגמה, יוצרת המשפחה מחדש מציאות אלטרנטיבית של מזרח גרמניה שלפני נפילת החומה עבור אם שלקתה בתרדמת. אבל ב-2003 זה עוד היה אפשרי ברמה התודעתית, בעיקר אם הוא עוסק בתחילת שנות ה-90. ב"רומיאו ואמא" העכשווי, מצליח מולי לנתק את אמו מכל עורקי המידע - סמארטפון, כבלים ואינטרנט - כדי שלא תגלה את שקריו. מישהו באמת חושב שזה יכול לעבוד?
המחויבות של המחזאים לקלילות המעורבת בדרמטיות ייצרה עלילה מופרכת ורדודה שבלבלה לא אחת גם את השחקנים. דוד שאול הוא שחקן מוכשר, אבל נראה היה כי אינו יודע להתמודד עם המעברים החדים מדי בין הקטעים הקומיים לרגעי הדרמה. לזכותו של שאול ייאמר שהוא היה בין הבודדים שנאלץ לתמרן, מאחר ששאר הדמויות נטו בבירור לפן הקומי או לדרמטי, לא לשניהם. החברים של מולי הם עדיאל (דולב אוחנה), מז'אנר הערס-טמבל-מתוחכם ויהודה שטרית (אלעד אטרקצ'י), המזרחי הגיי שעדיין נמצא בעיירה רגע לפני שיפרוש כנפיו וייעלם לתוך הסצנה העליזה. אף שהם מאוד חינניים, הדמויות של שניהם שטוחות ולא מקדמות דבר.
הרגעים היפים במחזה הגיעו דווקא דרך הדרמה, כך שלא מפתיע שהאלמנט הקומי הרגיש מאולץ כל כך. פון שוורצה לדעתי, היא לא פחות משחקנית נהדרת, אבל לאחרונה היא קיבלה תפקידים רק במחזות בינוניים. ההצלחה האמיתית היחידה שלה נרשמה ב"טרור", מחזה שביימה ולא נטלה בו חלק. ב"רומיאו ואמא" יש לפון שוורצה כמה רגעים מצוינים, ושלא במפתיע הם נרשמים כשהנימה הופכת לרצינית יותר. הדיאלוגים עם אחותה נתי (ענת מגן שבו) ובן זוגה ניסו (ניסו כאביה) עמוקים וטובים, וחבל שלקורן וקמחי לא היה אומץ לקחת את המחזה לכיוון הזה ולתלוש את כנפי הצחוק.
חשוב להבהיר שמלבד פון שוורצה, הכוכב הגדול של המחזה הזה היה, כמו ברבים אחרים, מעצב התפאורה ערן עצמון. נדמה שכל במה שהוא נוגע בה מצליחה לעורר השתאות, כך שגם כאן הפך הפרפקציוניזם שלו למסמר הערב. על אף שאין סופרלטיב מוגזם לתיאור עבודתו של עצמון, ברגע שהתפאורה מאפילה על ההצגה אתה יודע שהציון שלה לא מספיק גבוה.
"רומיאו ואמא" הוא מחזה עם הרבה כוונות טובות, אבל סאטירות חייבות להיות מצוינות וזאת רחוקה מלהיות כזו. הניסיון של קורן וקמחי לערב בין פארסה למלודרמה יצר בלילה מקושקשת, חסרת כיוון וללא ערך מוסף הן ברמת הצפייה והן ברמת המסר העולה מההצגה.
