יעקב התחתון

הסיבה העיקרית של השחקנית כריסטין לאטי לביים את "האיש הראשון שלי" היא להרגיע את כל ההורים שיש להם טינאייג'רים בעייתיים בבית: לילדה שלכם יש שיער צבוע לשחור-סיני, לק כחול על הציפורניים, ליפסטיק כהה, ארבעה קעקועים ושמונה פירסינגים? היא נועלת נעלי צבא, הולכת כמו סבל בסלוניקי, מסרבת לדבר איתכם ואתם חושדים שהיא עוסקת במאגיה שחורה בחדר שלה? אין לכם מה לדאוג. זאת בסך הכל קריאה לעזרה, אותה קרוב לוודאי לא תשמעו, אבל בסוף היא תמצא איזה גבר גרוש בגיל העמידה, עם שפם וכרס, שיבין לליבה, יפיג את בדידותה הקיומית ויטה אוזן לבעיותיה. רק תקוו שהוא לא סוטה.

"האיש הראשון שלי" הוא הסרט המאכזב ביותר שיצא לי לראות מזה הרבה זמן, ומה שמרשים בו זאת כמות הפעמים בהן הוא מסוגל לאכזב. האכזבה הראשונה היא לגלות שג'ניפר הגיבורה (לילי סובייסקי) היא לא באמת גותית ואפילו לא ילדת ניו-מטאל, למרות הלוק המשכנע. קשה לי להבין איך בחורה ששומעת דאב מצד אחד ומכורה לסדרות רטרו בטלוויזיה ולשוקולד מצד שני, יכולה להיות כל כך מוקסמת מהצד האפל של החיים. וזה שסבתא שלה מתה זה לא תירוץ.

ברגע שוויתרתי על אמינות בחזית התרבותית, התחלתי לחפש אמינות בדמויות עצמן, ובחלק הראשון של הסרט זה עבד לא רע. ג'ניפר, שיש לה בעיות עם המיניות שלה ומעדיפה שיקראו לה "ג'יי", ורצוי "יו ג'יי!" בהמי אך חברמני (בכלל היא אוהבת לקרוא לאנשים באות הראשונה של שמם ולא בשמם המפורש, כאילו היא היתה נער לבן שמנסה להיות בי-בוי ולא גותית רגישה), היא נערה בודדה שאין לה חברים, כי למרות המראה החיצוני שלה היא מתנשאת על שאר הגותים ועל בחורות שעושות עגיל בדגדגן. אין לי מושג למה אין לה חברה הכי טובה אחת, כפי שבדרך כלל יש לנערות אלטרנטיביות-אינטלגינטיות-יצירתיות-כועסות-אדישות מסוגה, אבל נניח. היא סיימה תיכון, מסרבת ללכת לקולג' ומחפשת עבודה כדי לעבור לגור לבד, כי עוד רגע בחברת האמא הפסיכית שלה (שנדפקה בעקבות הגירושים מהאבא ההיפי שלה - ג'ון גודמן בתפקיד שחוק אך חמוד) והאבא החורג שלה (מייקל מק'קין הגדול בפיאה מצחיקה ובתפקיד הרבה יותר מדי קטן) יעבירו אותה על דעתה. בהנחה שזה עוד לא קרה.

כחובבת אתגרים מושבעת ובגלל שהתסכול המיני ההולך וגובר שלה גרם לה להידלק על המנהל, מתעקשת ג'יי לקבל עבודה בחנות הכי שמרנית לבגדי גברים בקניון. אחרי סדרת חניידלעך ממושכת מקבל אותה גבר החלומות, רנדל האריס (אלברט ברוקס), לעבודה. העובדה שהוא קורא אותה כמו ספר פתוח ("את מחזיקה עותק של 'פעמון הזכוכית' ליד המיטה?") וגישת הנו-בולשיט שלו ("לכי הביתה, תורידי את כל הזבל הזה מהפרצוף ותחזרי כשתיראי כמו בנאדם") ממיסים את ליבה, ועד כמה שקשה להאמין, הבחורה מצייתת.

בשלב הזה היה נראה ש"האיש הראשון שלי" הולך להפוך לסאגת שולט-נשלטת בסגנון "המזכירה", אך למרבה הצער אין בסרט הזה שום דבר קינקי. מערכת היחסים בין ג'יי לאר (על הפירסינגים היא מוכנה לוותר, אבל לא על הזכות לקרוא לו באות הראשונה של שמו) הופכת עד מהרה לחברות אמיצה ולאהבה גדולה, שמעלה הרבה שאלות: האם זאת אהבה רומנטית או אהבת אב ובת? האם הם הולכים לעשות את זה? איך זה יכול להיות שג'יי הרבה יותר חמה על אר מאשר ההפך? אה, זה בגלל שהוא איש טוב לב וכלל לא סוטה בעוד שהיא בתולה חרמנית שסיימה תיכון ללא מזמוז אחד ברזומה. ולמרות שהיא עלק-גותית, כשהיא חושבת על סקס היא שומעת שירים של גרוב ארמדה בראש והוזה כל מיני מראות גרוטסקיים כאילו היא אלי מקביל.

כל השאלות המעניינות האלה אמנם נשאלות מפורשות בסרט על ידי כל מיני דמויות משנה שלא מבינות את הקשר הבלתי קונבנציונלי הנרקם בין הנערה המרדנית לדוד הנחמד, אך למרבה הצער הן לעולם לא זוכות להתפתח לכדי תשובות. הן אפילו לא מתקרבות לזה. בפעם הראשונה שג'יי מזכירה את המילה "זיון" הדוד כל כך מובך, שכל הקפה-נטול יוצא לו מהאף ואחר כך כבר מתחילות כל מיני התפתחויות טראגיות ומלודרמטיות מיותרות לגמרי שמסיטות את הסרט מהמסלול, כאילו מישהו פה פחד מהתשובות האפשריות.

החלק הראשון של הסרט, שסיפר על מערכת יחסים שנרקמת בין שני אנשים שהם הפכים גמורים אך מוצאים שפה משותפת על רקע בדידות דומה, היה יכול להתפתח לסרט אנושי ומעניין, בעל פוטנציאל לרגש ובעיקר להפתיע, שהרי באמת לא ברור לאן יכלה מערכת היחסים של ג'יי ואר להתפתח. במקום זה הפילו עלינו סדרה של פצצות עלילתיות (לא נגלה כדי לא להרוס, לא שיש מה להרוס), שבבת אחת החריבו את הסרט כולו והפכו אותו לסוחטן דמעות אמריקאי מופרך, דוחה ושמרני, שהמשחק המרשים של לילי סובייסקי (שמתמודדת בגבורה רבה עם דמות מקושקשת ובלתי עקבית) לחלוטין מבוזבז עליו.