שפה עפה

שימחו שמחה גדולה בספר הביכורים של עינת יקיר. ולמה לשמוח? משום שיקיר לא כותבת על המצב, ולא כותבת על החוויות שלה מהודו או על החלום הציוני ושברו. יקיר לא כותבת כמו שאתם מכירים. מדובר בסופרת צעירה וחיננית, פרח ספרות ראוי ומוכשר שיש לטפחו. טיסת הסולו שלה, "עסקי תיווך", בהוצאת כתר, לא נקייה מפגמים, בעיקר מזינוקים מוגזמים של שפה, אבל זו בהחלט טיסה נעימה, אם לא למעלה מזה.

עינת יקיר לא כותבת בז'אנר ספרי הטיסה - היא כותבת את הטיסה עצמה. הגיבורה האמיתית של יקיר היא השפה ומה שהיא עושה לה. כדי לסיים עם המטאפורה הקלושה של חיל האוויר נאמר שהשפה אצלה היא לא הטייסת אלא המטוס, המפה והיעד.

השפה אצל יקיר נוכחת מאוד. גיבורי הסיפורים הקצרים שלה זזים בעצבנות או בחוסר אונים בתוך שפה שבירה שמעידה על קיום שברירי וסדוק לא פחות. לאף אחד שם המילים לא באות בקלות. יקיר היא לא וירטואוזית של השפה. היא ארכיאולוגית שמניחה שברים שונים זה ליד זה כדי ליצור כד, אבל הכד לא נשלם. אפשר רק לדמיין אותו. לראות את החסרים. עינת יקיר מייצרת תחביר משלה, עשיר בוויתורים והחסרות. לפעמים הוא שתלטני מידי. באופן עקבי היא מוותרת על כ' הדימוי: הגיבור אף פעם לא מתקפל כעובר, הוא "מתקפל עובר".

בסיפור השלם ביותר לטעמי בקובץ, "החזרה", שפורסם בעבר בכתב העת "המעורר", יש תואם בין האנטי- גיבורים הדחויים ובין שפתם שהיא שפת שאריות וחיסורים. כמו במערכון של החמישייה הקאמרית על הגבר והאשה שמשמיטים שמות עצם ופעלים, הגיבורים של עינת יקיר שומטים חוליות חיבור וקישור. הם משוחחים וחושבים בשפה פרטית שיש לה פחות דוברים מלאספרנטו, שניים בלבד. המילים, כמו הגיבורים, צפות בחלל.

יש מקומות שזה עובד פחות טוב. דווקא בנובלה "עסקי תיווך", שהספר נושא את שמה, נדמה שהשפה מסתירה את הגיבור. העושר הלשוני, עושר של אין, נוטה לעמוד לפני הקוראים ולהסתיר את הפגיעות והרגישות. השטף רב מידי. מעט פשטות היתה יכולה להועיל.

בשנות התשעים התקיים בארץ הוויכוח העקר סביב השפה הרזה. רבות דובר במעריצי ריימונד קארבר שהיו עסוקים באופן כה מהפכני בכתיבת עברית רזה וחתרנית. נדמה לי שהוויכוח, כמו רוב אותם כותבים, נדם לשמחת הכל. יקיר היא לא חלק מהוויכוח הזה. לעברית שלה, כמו לדמויות שלה, יש עבר רחוק יותר. אף אחד מהם לא נולד בדירה שכורה בתל אביב ועיקר חלומו זה לעשות איזה סרט. הטובים שבהם הם גיבורים קיומיים שאולי מתקשים לדבר, אבל הם בהחלט דיירים ראויים בספרות העברית המתכווצת, ולא רק בה. לא נותר אלא לפרגן.