אחד הרגעים המרתקים בעולם התיאטרון, הוא זה שבו השחקנים יורדים מהבמה לאחר קידת הסיום ונבלעים בתוך החדרים האחוריים. מה קורה שם, במחשכים, לאותם אנשים שזה עתה שיתפו פעולה, התחבקו, התנשקו, אהבו ושנאו? עבורנו, הצופים, ההצגה כבר הסתיימה. אבל להם זהו עוד יום עבודה. עבורם הערב לפעמים רק מתחיל.
אחרי הכול, לפני שהם שחקנים - הם אנשים. אנשים הם הזולת וכמו שאמר סארטר, בחיים האמיתיים הזולת מגלם את הגיהינום. גם בין השחקנים הטובים ביותר יש רגשות, אותם הם חייבים לפנות מרגע עליית המחזה ועד סופו. איש התיאטרון ירון פריד היה עד לרבים מהרגעים האלה. הוא חי ונושם את המדיום הזה כמעט מגיל אפס ונתקל בכל הטיפוסים האפשריים. בספרו השלישי, "הכל אודות חביבה", נותן פריד ביטוי לעולם שמאחורי הבמה. לקרבות האגו, למלחמת המעמדות ולמערכות היחסים המורכבות בין חברים ואויבים.
גיבורת "הכל אודות חביבה" היא חביבה רוז, השחקנית הוותיקה של התיאטרון הציבורי. למרות וגם בגלל 60 שנות ותק ומעמד של אלה, חביבה נאלצת להתמודד עם לא מעט גורמים - הגרוש שלה ואבי בנה, שהוא שחקן-על בפני עצמו, הבן היחיד שכלפיו גילתה חוסר רגישות לאורך השנים, מפיקות ושחקניות צעירות שמאיימות לדחוק אותה מאור הזרקורים, חברתה הטובה שמכילה אותה גם כשהמשימה נראית בלתי אפשרית, מנהל אמנותי צעיר שיחסו אל הכוכבת הגדולה הרבה פחות מיוחד מקודמו והקדמה הטכנולוגית שגורמת לה לנסות להיאחז מחדש בנעוריה.
"הספר נכתב מתוך אהבת שחקנים ושחקניות", כתב פריד באפילוג ומעיד כי דמותה של חביבה הורכבה מעשרות שחקניות גדולות שראה בחייו. ואכן, ניכר כי פריד מלא הערכה לחביבה, הדמות שיצר, אך מבין שהחלק המרכזי בשלם הזה, הוא תכונותיה השליליות: הרצון התמידי להיות מספר 1, הקנאה, התככים והעלבונות שהיא מטיחה בכולם. אפשר לראות בה זקנה מרירה, אבל אלה הם רק כלי הישרדות בעולם אכזר שלא ממש סופר את מה שעשית אתמול. ביקום שבו אתה טוב כמו ההצגה האחרונה שלך, כדאי מאוד שיהיו לך עיניים בגב. תמיד יש מי שמחכה למפלתך.
את הספר הזה פותח פריד בהקדשה "לגילה אלמגור, המלכה האם", ובכך דן את אלמגור להיות חביבה. זו, כמובן, סברה לא מבוססת של כותב שורות אלה - בין פריד ואלמגור שוררת מערכת יחסים חברית ביותר, שאם לא כן לא היה מקדיש לה את הרומן - אבל אי אפשר להתעלם מהתחושה שבמתכוון או שלא, היא מרכיבה לפחות חלק מדמותה של חביבה.
צירוף מקרים תמים? לא שאלתי את פריד על אף שיכולתי, כקורא עדיף לא לקבל את התשובה ולהשאיר את הנושא בגדר הספקולציה. בכלל, כאחד מהאנשים היותר פעילים בהבימה בכתיבה ובתרגום, דרוש לא מעט אומץ כדי לכתוב על "התיאטרון הציבורי". (והאנלוגיה כאן די ברורה). הוא מוציא את הקוראים לסיור במרתפי מקום העבודה שלו, לכאורה, וחושף טפח מתעשייה לא פשוטה עם אנשים לא קלים.
ספרים, סרטים ומחזות רבים נכתבו כבר על העולם שמאחורי הזרקורים. במקרים רבים זה לא מאוד מעניין - תעשייה שמתפלשת בתוך עצמה קצת ראויה לרחמים - אבל כמי שדווקא מתעניין בתיאטרון, מצאתי ב"הכל אודות חביבה" סאטירה טובה, נוקבת, מצחיקה, עצובה ומכמירה. הרומן הזה אולי לא פורץ דרך, אבל הוא כן יגרום לכם להבין מה קורה שם מעבר לבמה, כשהתותחים מפסיקים לרעום והמוזות כבר לא שותקות.
הוצאת סלע ספרים, 206 עמודים