בטברנה של ניסים

ובאמת, זה מספר חודשים אני מסתובב בתחושת ריקנות מסוימת, צועד ברחובות האפורים והמאובקים, לבד, בחושך, בלי סוודר, נפשי מועדת במחזוריות לתוך תהומות של חוסר תכלית וייאוש.

הם היו יושבים באולפנים ממוזגים, לפניהם ספלי קפה מגושמים המכילים רק מים מעופשים ועתירי חלודה, חליפותיהם מעולם לא נכנסו לאופנה וכיעורם התחרה רק בפריזורה חסרת המעוף. היו יושבים, מביעים את דעתם המשמימה, והולכים. אחריהם באה תחזית מזג האוויר.

תוכניתו של ניסים משעל, "משעל חם", חזרה השבוע למרקע. הם שוב התקבצו, נציגי הפלגים הלגיטימיים השונים, והביעו את דעתם המשמימה. העלו טיעונים מעופשים, לכאן ולכאן, בנימוס, בתרבותיות. אבל הפעם היה מי שישים לזה סוף.

ניסים משעל מוציא מהפוליטיקה כל כך הרבה כיף. לא בגלל השאלות שהוא שואל. התכנים שעלו השבוע חבוטים כמו אלו של לפני חמש שנים ואלו של חמש השנים הבאות. העניין הוא התיזמון, ובעברית "טיימינג". הדיון התרבותי שהתנהל בתחילת השידור, כשכל צד מדבר בתורו, עבר לפסים צורמים רק מפני שמחבר יצירת המופת "חמישים שנות" החליט כך. השיטה הבטוחה לעשות את המפנה היא לתת למישהו לדבר ולקטוע אותו מיד. כך עולים העצבים, כך מתלהטות הרוחות, כך נוצרת טלוויזיה.

כמעט הכל כרגיל בטברנה של ניסים. את להטוטי ההתססה של משעל משלימה עבודת בימוי מדויקת. מדי כמה דקות נתפס אחד האורחים בקלקלתו על ידי תצלום תקריב מביך. ניסים מדבר על התנגדות לראש הממשלה בתוך מפלגת העבודה, והמצלמה תופסת את שימ'לה פרס לא מוכן. כשהוא קולט את עצמו במוניטור הוא מנסה להתעשת ולעבור להבעת "אני? מה פתאום?", אך אוי כמה היה רוצה לקבור את מצחו הגבוה בחיקה של קולט אביטל באותו רגע.
גם הדובדבן עדיין מונח במקומו במרומי הקצפת - חיים הכט בכתבות תחקיר מבריקות, ממשיך לדובב את המציאות לכדי דרמה היפר-ריאליסטית.

חידוש מרענן אחד כן קיבלנו אתמול. כשעורכי "משעל חם" קוראים את מסותיו של דן שדור ב"וואלה" הם רגילים לקבל תוך כדי עדכונים שונים "און-ליין". לפיכך החליטו להכניס בתוכנית איזשהו גוון אינטרנטי ולספק במהלך התוכנית כותרות משנה בתחתית המסך. באחת היה כתוב: "ג'יבריל רג'וב מזמין את לימור לבנת להופיע בטלוויזיה הפלסטינית ללא הגבלת זמן בעקבות דבריה בתוכנית". את ההנאה המזוכיסטית שצפונה במשדרי אקטואליה "משעל חם" מספקת בנדיבות.