רוני מרחבי: "הרבה מהקריירה שלי בניתי על לשים זין"

"זה לא עניין אותי אף פעם. לא צפיתי בכוכב הבא, ובכלל, מיצינו את הקונספט של תכניות שירה. אבל בכל זאת הסתכלתי ברשת על סרטונים של נטע והתלהבתי מאוד. השגעת של האירוויזיון דחפה את כולם. זה מדהים מעצם זה שפתאום יש משהו טוב שקורה לנו שמאחד את כולם. מצאתי את עצמי יושבת עם חברים עד שתיים בלילה, רואים את התוצאות בהרצליה, וכשהיא זכתה עלינו על האוטו ונסענו לכיכר רבין בתל אביב. אנחנו מתעסקים ברע כל הזמן, פתאום יש משהו טוב וזה נורא כיף".

"הגעתי לשם בגישה של 'מי יכול עלי', כי אני יודעת לשיר, לרקוד ולשחק. בבית תמיד הייתי המסמר ופתאום בבית צבי נתקלתי באנשים טובים לא פחות ממני. היה לי מוזר שיש אנשים שתופסים יותר תשומת לב ממני, טייפ כזה של שחקנים, שעסוקים ב'להופיע', כאילו הם על הבמה כל הזמן, זה מתיש. זה גרם לי להיות בשקט, ודווקא השקט הזה אפשר לי להתחבר לאנשים, רובם החברים הכי טובים שלי עד היום".

מחזור הלימודים שלך בבית צבי היה בין האחרונים תחת ניהולו של גרי בילו. איך היה לך המפגש איתו?

"בית צבי של גרי היה מדהים. לצד זה יש כאלה שנפגעו ממנו ועד היום מסתובבים פצועים, אני לא הייתי אחת מאלה. זו תחושה קשה כי הוא אהב אותי ואני אהבתי אותו, וזה לא פשוט שאדם שמעריך אותי והשפיע על החיים שלי, גרם ההפך לאחרים. אמנם לא חוויתי את זה ממנו, אבל היו לו את ההערות שלו וידעתי לענות לו".

מה למשל?

"הוא תפס אותי עוברת בקפיטריה עם פיתה ושניצל, אמר לי שאולי כדאי שאוכל סלט, עניתי לו שבא לי פיתה וזה מה שאני אוכל ובזה זה נגמר".

הקשר הקרוב איתו קידם אותך?

"זה לא היה קשר כזה, לא הייתי יושבת איתו לקפה נניח. בכלל, זה היה ידוע שבתקופה של גרי היו תלמידים מסומנים מהיום הראשון, היו תלמידים ששמים עליהם עין, תלמידים שמקבלים תפקידים, אני לא".

"האישיות המוחצנת שלי והעובדה שאני אדם סופר עצמאי - מאיימים במקומות הרומנטיים. לצערי. אני יוצאת לדייטים עם אנשים שאני מכירה דרך אפליקציות. אני גם מאמינה שהגבר שמתאים לי לא ירגיש מאוים מהאישיות שלי".

ספרי על חוויה למשל.

"כן, פעם קבעתי לדייט עם בחור באזור הבימה, רציתי ללכת איתו לפאב, אבל הוא לא שותה אלכוהול, ואמר שמתחשק לו לשתות שייק פירות. לקחתי אותו למקום של שייקים. הזמין את השייק הכי גדול, אפילו לא שאל האם אני רוצה משהו. זה עניין של נימוס. חשבתי כל הזמן איך אני סוגרת את הדבר הזה. כשהגענו חזרה לאזור הבימה, הוא נכנס לחנות הדיסקים, וחיכיתי לו עשר דקות בחוץ. אחר כך כשיצאנו הוא אמר שהוא צריך ללכת לשירותים ושוב חיכיתי בחוץ. חיכיתי חמש דקות, עשר דקות והוא לא יצא. אחרי רבע שעה הלכתי. כתבתי לו אחר כך שאני מקווה שהכל בסדר אבל היה די ברור שאנחנו לא זורמים".

ענה?

"לא ענה עד היום".

"אמא שלי היא רול מודל עבורי לאיך בונים קריירה ולא מוותרים על חיי משפחה ומעניקים חינוך טוב ומעורב. היא שילוב מהמם של היכולת לעשות את שני הדברים למרות שהחינוך שלה לא חף מטעויות".

אילו טעויות?

"נושא המשקל שלי הפריע לאמא שלי מגיל צעיר. מוצדק או לא, זה היה משהו שעמד בינינו הרבה מאוד שנים. אבל הרבה מאוד שנים הוא כבר לא בינינו, ובגיל 35 אני אחראית על עצמי ואמא שלי מבינה שאולי הגישה שלה היתה שגויה".

היה לך כעס כלפיה?

"היום אין לי כעס אליה. לאורך השנים נושא המשקל היה בגדר טאבו אצלי והלימודים בבית צבי אילצו אותי לדבר על זה. בבית צבי עברתי קבלה השלמה והבנה שבשילוב הדברים שאני יודעת לעשות, המשקל עומד לטובתי ויש לי יכולות לעשות דברים שאנשים אחרים לא יכולים לעשות. אני רוקדת באופן מפתיע ביחס למישהי שנראית כמו שאני נראית למשל. בית צבי לימד אותי לשים זין, זה מי שאני ועם זה ננצח, ואם לא הייתי במקום הזה לא הייתי יכולה לעשות את הדברים שאני עושה היום. הרבה מהקריירה שלי בניתי על לשים זין. עד אז לא היית מוכנה לדבר על זה הרבה שנים. בטח שלא איתה. מאוד כעסתי עליה. היא לא דיברה איתי על זה למרות שידעתי שזה מפריע לה".

"ההצגה הזו לא היתה בתכנון שלי. נכנסתי אליה מהרגע להרגע אחרי טלפון מהבמאי נועם שמואל. הכרתי אותו בשם אבל לא עבדתי איתו. הוא היה צריך שחקנית, התקשר, לא שלח את המחזה אפילו, אמר לי שהוא עושה הצגה, ואמר בואי אז באתי. קודם כל מבחינתי הכיף הוא שההצגה מתעסקת בעברית, זו הצגה צבעונית, שמחה ומצחיקה, וקאסט מהמם. הכרתי אנשים חדשים שהפכו לחברים בזמן קצר, יצאה לנו הצגה יפה, ומאוד עשירה, גם ויזואלית וגם מבחינת תוכן".

"אבחנתי את עצמי סובלת מפומו (Fear of Missing Out) חריף. פחד שאם אני לא מחוברת אני מפספסת. זה מתכתב עם זה שאני חולת שליטה. אני מחוברת כל הזמן, אני לא מהאנשים שמורידים את הוי הכחול בווטסאפ וכולם רואים מתי אני מחוברת. אני עונה להודעות מהר וזה חלק גדול מהחיים שלי - הטלפון והאינטרנט בתוכו. הלוואי והייתי יכולה קצת פחות".

"כשהייתי בכיתה ב', צעירי תל-אביב היו בשיא התהילה אז חברים ואני הקמנו להקה ושרנו את השירים שלהם. בלהקה שיחקתי את אלינור אהרון, ו-25 שנה מאוחר יותר נודע לי שאני משחקת איתה בהצגה 'עוץ לי גוץ לי'. סיפרתי לה את זה. זה אחד הדברים המגניבים שקרו לי. לו רק הייתי יכולה להגיד לרוני בת השבע שבעוד המון שנים השחקנית שהיא צופה בה בטלוויזיה בהערצה תשחק איתה באותה הצגה".

איזו ילדה היית?

"הייתי מלכת הכיתה, הייתי בוועדת כיתה, תמיד המארגנת".

"לחתול קוראים צ'יפ. לקחתי אותו עם הבן זוג שהיה לי לפני שבע שנים. חברה מצאה אותו ליד המשרדים של 'אינטל' בחיפה לכן קוראים לו ככה. רציתי בכלל לקרוא לו חתולי אבל האקס לא הסכים. חודשיים אחרי זה נפרדנו וצ'יפ נשאר איתי מאז. חתול זו חיה לא קלה. היום אני יכולה להגיד שאני מכירה אותו, והוא כבר כמעט לא תוקף אותי וזה הישג. אני גרה לבד כבר חמש שנים, והנוכחות שלו היא הכרחית. אני פותחת את הבית ואומרת שלום למישהו, זו נחמה מאוד גדולה".

זה נשמע עצוב.

"אני לא רואה את זה ככה. אני אוהבת את הלבד. אני חוזרת לבית כמו שהשארתי אותו. אפרופו חולת שליטה. וגם זה כיף כשיש נוכחות בבית, נוכחות רגועה. אני מוצאת את עצמי מתגעגעת אליו, דואגת לו. פעם הוא נפל מהחלון, לא ראיתי את זה קורה, הדאגה שלי הייתה מטורפת. אם ככה דאגתי לו, איך אפשר להתמודד עם חרדה כשיש לך ילד? איך אפשר להתמודד עם חרדה לבשר ומבשרך? זה לא פשוט. ומצד שני זה כיף כשיש מישהו לדאוג לו, אבל לא יותר מדי".

"היא כל מה שטוב בעולם הזה. אני חושבת שהיא אפשרה לי להתעסק בטוב, כי בזה היא מתעסקת. הראייה שלה היא כזו כובשת לב והיא כובשת לב. היא כזו מתוקה. זה לא סתם נגע בהרבה אנשים. יש ממשהו בטרייסי וגם בביצוע שלי הייתי רוצה להאמין שהוא נוגע ללב. הוא אמיתי ורואה את המציאות מתוך תום של ילדה שהיום כנראה אין. אני די בטוחה שזו נגזרת של התקופה. טרייסי זה כל הדברים שאני אוהבת. נצנצים, ריקוד ופייטים. אנחנו לא נפגש שוב כנראה, אבל היא מסביבי, וההשפעה של זה היא באמת יותר ממה שחשבתי שיהיה".

"אני לא בלחץ. אבל אולי אני צריכה להיות בלחץ בגלל שאני לא בלחץ. יש לפעמים בעיה שאין קורלציה בין המקום בו הגוף נמצא פיזית לבין המקום המנטלי. אולי אם הייתי בזוגיות זה היה מעסיק אותי. אין בי את מקום הזה שאומר אני רוצה ילדים עכשיו ברמה של להתפשר על לעשות בלי בן זוג. עדיין לא. לא ויתרתי על רעיון של להכיר בחור ושנאהב אחד את השנייה. בואי נראה מה יהיה. כרגע אני לא שוללת כלום, אם יעבור הזמן ואני ארצה, אמצא את הדרך לעשות את זה. כנראה שלא מתרומת זרע. אני לא חושבת שיש לי את היכולת להתמודד עם הדבר הזה לבד. אני לא אדם שעובד תשע עד חמש במשרד. אני מניחה שאעשה הורות משותפת. כל עוד זה לא על הפרק אין לי משהו קונקרטי להגיד על זה. בינתיים אני אוהבת את הילדים של החברות שלי".

"זה חשוב מאוד, אבל כנראה שלא חשוב לי מספיק, אחרת הייתי בוחרת מקצוע אחר. מה שכן, אני מעוניינת לנפץ מיתוס שאם אתה שחקן אין לך שקל. אפשר לעבוד ולהתפרנס יפה. שחקן עם עבודה מסודרת יכול להתפרנס מאוד יפה. לא אהיה עשירה אבל אני חיה את החיים ברמה שאני רוצה לחיות אותם ואני עובדת קשה בשביל זה. למשל עוד מעט אני טסה לשבועיים בארה"ב, לניו-יורק, לאס וגאס ואל איי".

לעבודה או בילוי?

"לפאן. לא מדבר אלי קריירה בחו"ל. אם ההזדמנות תציג את עצמה, אז כן. אבל אני לא רואה את עצמי לא חיה כאן. זה לא בסטייט אוף מיינד שלי. לפני כמה ימים הייתי במסיבת רווקות של חברה ודנה פרידר הייתה שם. סיפרתי לה שאני טסה והיא שאלה אותי אם קבעתי פגישות עם סוכנים וכו'. אמרתי שזה לא עבר לי בראש אפילו. אני לא רואה משהו ששווה את זה שיגרום לי לא לחיות ליד המשפחה והחברים שלי".

לא היית רוצה להיות כוכבת ענקית? לקבל הכרה בכל העולם?

"מה כיף בזה? אם יש משהו שקשה לי, זה אובדן האנונימיות והפרטיות במקצוע. אני לא חושבת שזה שווה את זה. אז אגור בבית מטורף ובריכה ואוכל לתת לילדים שלי הכל..."

נשמע דיל די טוב.

"אבל ללכת ברחוב ושכולם ידעו מי אני? לא נראה לי עסקה טובה בכלל. זו הבעייתיות במקצוע הזה. אם את רוצה להגיע לרמות פרנסה גבוהות, את משלמת מחיר. לא כמו מישהו שעושה אקזיט והולך ברחוב ולא יודעים מי הוא. זה מחיר שאני לא מוכנה לשלם. אני רוצה לחיות ברמה שאני חיה עכשיו ולהישאר באנונימיות היחסית שבה אני נמצאת".

"אני בטוחה שלא משנה איזה מסלול הייתי בוחרת הייתי יכולה להצליח. למשל בצבא לא ניסיתי ללכת לתיאטרון צה"ל או ללהקה צבאית. קיבלתי זימונים למודיעין בשלב די מוקדם. לא הייתי מחליפה את השירות בלהקה צבאית. לא היה לי חלום להיות שחקנית".

יש תכניות מגירה?

"אני כותבת תרגום לסדרות בטלוויזיה, תמיד אוכל להמשיך בזה".

"לשמחתי לא חוויתי. לא יודעת למה, אולי אני צריכה להיעלב. אני חושבת שאולי משהו במה שאני משדרת, אולי, לא גורם לאנשים לחשוב שאפשר להתעסק איתי. אבל אני יכולה להגיד שגם אחותי לא חוותה משהו כזה וגם אמא שלי, אבל זה ברור לי שזה נמצא בסביבה. פעם הלכתי לים בחוף הצוק וקלטתי מישהו נוגע בעצמו. לא עשיתי אז כלום. זו הייתה אחת מהסיטואציות האלה שאת בת 16 ואומרת 'איזה איש דוחה', אבל הוא נמצא רחוק ואין לך מה לעשות".

"בהצגות שנה ב', קיבלתי תפקיד של ננה הכלבה. הייתי על ארבע כל ההצגה, בתוך תחפושת של כלבה, כולל הראש. לא תפסו ממני שחקנית גדולה. זה היה מקום חדש בשבילי לא להיות המוצלחת. בכלל, התפקידים שכן קיבלתי היו של דודה וסבתות. לא הנאהבת".

זה לא ערער אותך?

"לא. הייתי בתוך הלימודים. בשנה הראשונה זכיתי במלגת קרן שרת ואמרתי לעצמי שאולי לא רואים אותי עדיין ולא מבינים את מלוא הפוטנציאל, אבל זה יקרה. עבדתי מאוד קשה, לא פספסתי אף שיעור, ועמדתי בכל המטלות ולאט לאט שמו לב והתפתחתי בדבר הזה. בסוף שנה ג' סיימתי עם תעודת הצטיינות, כזו שרק שניים מכל מחזור מקבלים. נגשתי לגרי והודיתי לו, הוא אמר שאת הפרס מקבלים תלמידים שההערכה היא שהם ימשיכו לשחק גם בעוד עשר שנים. השנה ימלאו עשר שנים מאז סיימתי את הלימודים. זה הוכיח את עצמו. סיימנו את הלימודים 60 תלמידים, אולי יותר, רובם אגב לא עובדים בתחום".

"לפני שנתיים וחצי נפטרה סבתא שלי, שוש מרחבי. יש לה חלק משמעותי במסלול הקריירה שבחרתי. היא הייתה מורה למוזיקה. תל אביבית שנולדה וגדלה בעיר. אישה ששמרה על בית מוזיקלי, בחגים הייתה מנגנת על פסנתר ושרה. עד היום יש כל מיני שירי חגים עם לחנים שהם רק של המשפחה שלנו, והיא בעצם הנחילה את הדבר הזה אצלי מגיל צעיר. היום נשארה לי סבתא אחת, בת 92, ניצולת שואה שהגיעה בגיל 15 לכאן, עם אבא ושני אחים. היא סופר גאה בי ואין הצגה שלא באה לראות והיא קוראת את כל הכתבות. היא אפילו עשתה מנוי ליס כששיחקתי שם בסדרה למשל".

"פחות מדבר אלי בשלב זה. אני לא יוצאת בהצהרות וכל דבר לגופו, אבל אותי באופן אישי זה מביך".

היתה לך התנסות?

"כן, עשיתי את זה בשנה ג', בהצגה 'טוב ויפה' שביימה אורלי רביניאן. זה היה הכרחי לסיפור ולא גימיק ועדיין חוויה טראומטית. יש שחקנים שנהנים מזה וזה משחרר - אותי ממש לא. התפקיד היה של מודל עירום ובסיטואציה ישבתי על ספסל עם הגב לקהל. מה שרואים זה חריץ וסייד בוב, אבל מולי ישבו האנשים של הקאסט ופחות היה לי כיף בדבר הזה. גם במחזמר 'שיער' בקאמרי היה עירום. היינו עם בגד גוף כמו גרביון, אבל לא באמת. ללכת עם ולהרגיש בלי. ב'שיער' זה גם היה מאחורי מסך כזה, אז זה היה פחות קריטי. אני לא שוללת ואם זה יהיה תפקיד שממש ארצה לעשות, אחשוב על זה טוב טוב, אבל זו לא החלטה פשוטה בעיניי. בלי קשר למשקל, באופן עקרוני לא פשוט בעיניי".

"אמנם פספסתי את החוג למגדר, אבל אני חושבת שיש הבדל בין השאיפה לשוויון זכויות, זו הקובעת שאין סיבה שארוויח פחות ממישהו אחר ויכולה לעשות מלא דברים שגברים עושים יותר טוב, לבין איזו חלוקת תפקידים טבעית שקצת איבדנו".

למה הכוונה?

"כלומר אני עדיין רוצה שגבר יחזר אחרי, שיתייחסו אלי כמו לאישה אפילו שאני חזקה ועצמאית. אני חושבת שיש בלבול בסיטואציה הזו. אני חושבת שגברים מבולבלים גם. הם לא חושבים שאנחנו יודעות מה אנחנו רוצות. אני רוצה שגבר יציע לשלם עלי בדייט ראשון. שיציע. לא אומרת שאסכים, אבל שיציע".

יאכלו אותך על זה.

"שיאכלו. כל אחד רשאי לדעתו, אם אחליט לפי מה שטוקבקיסטים אומרים, אני אשתוק. אני גאה להיות במקום של 'אני יודעת לבנות את הרהיטים מאיקאה לבד', אבל איזה מגניב זה יהיה אם יבוא לכאן מישהו ויבנה אותם בשבילי. אני לא פחותה, אבל אם יש דברים שגבר יכול לעשות, מה אכפת לי? אני לא צריכה להוכיח. אני יכולה להגיד שאני גם כבן אדם יכולה לבשל לאפות לדאוג לבית. יש בי את זה, זה לא סותר שאני אישה עצמאית, אבל אני אוהבת לעשות את דברים האלה".

"לשמחתי, אני לא אדם חרדתי. אני לא חווה את זה. אני מוקפת באנשים שכן. הרבה לוקחים. אם משהו יכול להקל את החיים אז למה לא. אני בעד. אמא שלי וגם סבתא שלי מאוד חרדתיות. לי זה לא מפריע להתנהל בחיים".

"לשמחתי בית בארבע שנים האחרונות. התיאטרון הרפרטוארי היה מקום שרציתי להגיע אליו. ברגע שנכנסתי לקאמרי הבנתי שזה המקום אליו אני רוצה להיכנס. אני מקווה שזה יימשך, אני מאוד גאה בעצמי על הדרך שעשיתי עד כאן. נכנסתי לקאמרי כפרילנסרית, שורת המקהלה במחזמר. וזה ידוע שקשה מחשבתית שיתפסו אותך כשחקן בהצגות רגילות כשאתה במקהלה. אז הניצחון שלי הוא גם שמצד אחד הצלחתי להיכנס להצגות רגילות, וגם היום אני כבר שכירה בקאמרי עם חוזה קיבוצי, וזו היתה מטרה שלי ואני גאה בעצמי על הדרך".

"אני חושבת שאני בתקופה כזו שאני מאפשרת לעצמי ללמוד דברים חדשים על עצמי, הגעתי למקום בחיים שאספתי את האנשים הכי טובים שיכולתי לאסוף והם אספו אותי אליהם. יש לי חברים מכל מיני תקופות ומקומות ואני מאושרת על זה. אני חושבת שיש עוד עבודה, המוצר לא מוגמר, אבל כל בן אדם כזה, זה וורקינג פרוגרס. אני חושבת שאני מבסוטה על החיים והמקום שאני בחיים שלי. באופן כללי אני אדם שמסתכל על מה שטוב ולא על מה שרע".

"זו לא קללה. את זה למדתי מהשחקנית עירית קפלן. עם השנים השימוש במילה הפך להיות לגנאי והיא לא. היא מילה שמתארת מצב. כמו שאני נמוכה וכמו שאני בלונדינית אני גם שמנה. אם את רוצה לרדת על ילדה נמוכה, תגידי לה גמדה. כשאת תרצי לצחוק על רזה, תגידי דחלילה. אז גם שמנה, שמנה זה מצב, זה בסדר, היום אני שמנה, אולי מחר אהיה רזה, זה בסדר. יש לי עיניים ואני מודעת לזה שאני שמנה. הופעתי בפני ילדים בקייטנה. היתה להם אפשרות לשאול שאלות. אני העליתי את נושא המשקל, אמרתי להם שזה בסדר להגיד שמנה. זו לא קללה. אין בזה משהו מעליב. הכוונה מעליבה, כשמטיחים את זה בך כדי לפגוע".

את עסוקה במשקל?

"המשקל לא מעסיק אותי בכלל. זה כיף גדול. זה חלק מהעניין גם. עשיתי בחירה שאני לא מתעסקת בזה. למרבה האירוניה, אני מכירה בנות רזות שהאוכל מנהל אותן יותר מנשים אחרות והן מתעסקות בזה נון סטופ. אני במודעות, אני לא קמה בבוקר ואוכלת פיתה עם נוטלה והמבורגר ופיצה. יש לי מודעת. הכל במידה ואני מאפשרת לעצמי ולא מונעת אבל עם גבולות. העובדה שאני עשר שנים באותו משקל, פלוס מינוס, אומרת שכנראה אני לא מזיקה לא מרעיבה ולא מלעיטה. יש ימים שאני קמה ומסתכלת במראה ואמרת סחטיין עלי, יש ימים שהכל לא מסתדר כמו כל אחד".

השתמשו בזה נגדך בעבר?

"לא. ממש לא. אף פעם לא צחקו עלי ולא הייתי דחויה. הפעם היחידה שנעלבתי היתה בשנה א' בבית צבי כשהיו אודישנים ל'שיער' והייתי היחידה מהכיתה שלא עברה. זה היה מאוד ברור שזה בגלל המשקל. הבמאי אמר לי שאני אבלוט לרעה. חשבתי שהוא אידיוט והוא מפספס וזהו".

נשמע שאת שופעת ביטחון עצמי.

"כן, יש על מה. אני מאוד מבסוטה על עצמי ואני יודעת מה הערך שלי. אני יכולה להגיד לך שלגבי גברים למשל, אני אפגע ממישהו שיגיד לי שזה לא יכול לעבוד כי הוא צריך אישה כנועה ויגיד לי שאני אסרטיבית או נוכחת מדי, מאשר מישהו שלא יימשך אלי".

"הייתי בת 25 ורק סיימתי ללמוד וזו העבודה הראשונה שקיבלתי והאודישן הראשון שעשיתי. זו גם הייתה עבודה שסיפקה לי פרנסה טובה. אבל בשורה התחתונה זו הייתה אכזבה. היתה לי ציפייה שזה יהיה משהו ענק שיתן לי בוסט לקריירה וזה לא קרה. לא לי ולא לאף אחד שם. התכנית אגב כן הצליחה, הרבה אנשים מזהים אותי משם והיא עדיין משודרת. אולי הטיימינג לא היה נכון ואנשים היו פד אפ מהז'אנר. אבל זה לא משנה, עדיין החוויה הייתה מדהימה וזה היה טירוף לקבל תפקיד גדול בסדרה יומית בלי ניסיון, זה כיף אדיר".