יש מעט מאוד חלקים נעימים לחיים כאדם מבוגר, כאלה שיכולים להתחרות ברגעי שפל כמו ביקורים במוסך, או תשלום חשבונות, או מעבר דירה, אבל לו רק לשם העונג הכרוך בנסיעה איטית ליד התיכון בו למדת בנעוריך, שווה לעבור את גיל 22. כי כמה שנורא עכשיו, אין אלא להודות שפעם היה הרבה יותר נורא. זחילה שבועית במכוניתי ליד התיכון בו למדתי הפכה עבורי לחוויה פסיכותראפית בתעריף מוזל, ואין בעולם דבר המסב לי סיפוק וגאווה רבים יותר מלראות בני נוער טיפשים ומוכי אקנה נשפכים בייאוש משערי הגימנסיה הגיהנומית שלהם ומטפסים על אוטובוסים רועשים ומזוהמים בדרך הביתה לעוד יום עלוב בו יחששו מגיוסם לצה"ל ויתהו בתיעוב מדוע שיערות מגעילות צומחות להם בכל מיני מקומות בגוף. ממקומי ברכבי המטונף, שלא ראה סמרטוט לח מזה מולד ירח, ושעמוס בקנסות ודו"חות חניה שמעל לכוחי לשלם, אני מאושר על שאין ימים עלובים יותר מגיל ההתבגרות ועל שאני עם העסק המסריח הזה שנקרא נעורים סיימתי.
ומשום שאלו הן דרכי הנלוזות לשאול לי קתרזיסים, נראו לי מאז ומתמיד סדרות נעורים, כמו גם ספרים העוסקים בתקופת בית הספר או כל סרטי הכך-היינו-פעם-ואיזה-סבבה-היה-בנשף-האביב, בדיחה צינית על חשבונם של כל הצופים. הרי כל אחד מאיתנו, עת צפה בקלי טיילור דוהרת ממסיבה לוהטת אחת לרעותה, תהה מדוע זה סבל כל כך בתיכון שעה שכל האחרים, מתברר, נהנו. אז הם לא. אף אחד לא נהנה בתיכון. וכל הטלנובליזציה של תקופת הרפאים הזאת, לפיה מושאי הלעג במלתחות הם הכוכבים של המחר, ואהבות נכזבות הן רק סוכריות אקמול לחישול הלב, היא תרמית ותיקה ומזיקה יותר מדוגמניות שטוענות שהן רזות-טבעי. עובדים עליכם.
עכשיו ג'ונתן קו. הוא היה תיכוניסט בברמינגהם במחצית השנייה של שנות השבעים, וכבר אז הבין - אם לשפוט על פי גיבור ספרו דייויד טרוטר, המבוסס על דמותו שלו - שזה חרא אחד גדול. הוא חיכה קצת בטרם כתב את החצי-אוטוביוגרפיה שלו, שכן ידע כנראה שסגירת חשבונות עם התיכון סמוך מדי לסופו פירושה מסמכים מרירים דוגמת זה שאתם מואילים לקרוא עכשיו. בינתיים הוא כתב ביוגרפיות וכמה ספרים, שהמוצלח שביניהם הוא "בית השינה" - אחת המתנות המבריקות והמהנות ביותר שאתם יכולים להעניק לעצמכם, ורק אחרי שעבר כבר את הארבעים החליט שהוא נכון להביט אחורה לשנות התיכון שלו בלי עודפי זעם. שהוא כבר פחות כועס, פחות עצוב, יותר שקט ולא חוטא בנוסטלגיית יתר כדי לתת ל-99 האחוזים מכלל האנושות שסבלו בתיכון את מה שהם חיפשו מסוף הי"ב ועד היום - את האמת.
מובן שיש הרבה דרכים לספר על בריטניה של שנות ה-70, שנראית כמו פרומו לישראל של שנות האלפיים, עם כלכלה קורסת ואיגודים שמשביתים מפעלים והמחתרת האירית שמפוצצת אנשים שיושבים בבתי קפה, אבל קו משתמש בכל אלה ב"מועדון האידיוטים" (ידיעות אחרונות) בתור תפאורה בלבד. די לו בשינויים ההורמונליים שעוברים הגיבורים שלו, ברכילות שהם כותבים בעיתון בית הספר, בזקפה התמידית שלהם ובמשפחות המתפוררות שמחכות להם בבית כדי לייצר את כל המתח והרגש שהוא צריך. דייויד טרוטר, הגיבור שלו, הוא נער משונה ואיטי, הרבה יותר מדי חכם אבל לגמרי לא מסונכרן לחיים, ששונא את הגוף שלו ומפתח הערצה כפייתית לדת כתחליף לאהבה. בדיוק כמו כל חבריו ובדיוק כמו כל נער בעולם, גם הוא עצוב רוב שעות היום, אקסטטי ומפוצץ באנרגיה מינית בלתי ממומשת שמסיחה את דעתו ממתמטיקה והיסטוריה והעובדה שההורים שלו לא סגורים על זה שהם יצליחו לשלם חשבונות החודש. אפילו שון הרדינג, קלישאת ליצן בית הספר, מהסוג שנראה מסוגל להנאה בלבד, הוא בגירסת קו חידה אנושית מצמררת, ספק כריזמטי ספק אוטיסט, שההומור שלו הוא נשק בלבד, רובה שבסופו של דבר - כמו כל ליצן כיתתי - הוא יכוון אל עצמו.
חשוב לציין שהכתיבה של קו רחוקה להיות מציקה או עצובה או מהורהרת יותר ממה שצריך. קו, בדומה לחלק גדול מהסופרים הבריטים בני דורו, כותב סיפורת שנולדה כדי להפוך לסרט מצליח. הוא ציורי וסקסי ומצחיק ומדלג בין עשרות סגנונות וזוויות, תוך שהוא שותל ביקורת פוליטית שקופה מספיק כדי שאפילו הדיוטות כמוני יעלו עליה. מה שחשוב כאן זה שרטוט מדויק, עם כמה הגזמות קומיות לכאן או לכאן, של החיים המבהילים בתור נער מתבגר.
כי מישהו אולי יתיישב לכתוב פעם על איך זה לגדול בישראל 2002. וגם אם מרגרט תאצ'ר תהיה אריק שרון והסקס-פיסטולס יהיו עברי לידר, הבהלה ההיא תהיה אותה בהלה.
לפוצץ חצ'קון ולמות
4.12.2002 / 11:58