מיקרופון בין הרגליים ומגבר בתחת

לא יהיה זה הוגן להתייחס לנתוניה הגופניים של ג'ניפר לופז או ללחשש על אודות הנישואים הקרובים שלה עם בן אפלק כאילו מדובר בסתם איזו פרחה מהרחוב. אני מעריך את ג'יי-לו כזמרת, אשה ורעיה, ולפיכך אני מבקש מכם לתת לה את הכבוד הראוי ומתחנן שתפסיקו לחפש תמונות עירום שלה באינטרנט. הדיסק החדש שלה, “This is Me...Then”, שוב מראה שג'יי-לו היא הרבה יותר מסתם ביג תוכעס.

יש כאן שירים יפים שבהם לופז נמצאת במלוא התכליתיות שלה: היא לא זמרת גדולה מי יודע מה, אבל במגבלות זה שאין לה את האומפף השחור של הסול הנשי, היא מצליחה להוציא מעצמה את המיטב שבמיטב, עם קול נעים וסקסי ומנעדי לאטינו של דפנה דקל.
אני מתקשה למצוא ב-“This is me...Then” את הלהיטים הגדולים של ג'יי-לו מהתקליטים הקודמים, אבל זה בגלל שהדיסק הזה מרגיש הרבה יותר אישי ועדיין גם מכיל מספיק קטעי אר נ' ביץ' שינענעו לכם את הצורה.

“Dear Ben”, שמוקדש לבן הזוג הנוכחי, הוא לא השיר הטוב בתקליט, אבל הטקסט שלו פשוט פנטסטי: "אני לא יכולה לשלוט בעצמי, לא יכולה להיות עם אף אחד אחר, נראה לי שאני מכורה לאופן שבו אתה נוגע בי... אתה גורם לגוף שלי להרגיש מיליון דברים שונים".

ליסה "לפט איי" לופז אמנם כבר עמוק בקבר, אבל הפנים שלה מעטרות את "D3”, הדיסק החדש של טי.אל.סי, כאילו שלא היו דברים מעולם. היא גם מופיעה בדיסק בכמה שירים שהספיקה להקליט. מעבר לאלמנט הפוסט מורטומי של העניין, “3D” הוא לא דיסק טוב. מיטב המפיקים מכל קצוות הקשת הפוליטית – טימבאלנד, נפטונז, רודני ג'רקינס, דאלאס אוסטין, בייביפייס, מיסי אליוט, רפאל סאדיק – לא מעמידים אותו בשורה אחת עם פאר היצירה של השלישייה המצוינת הזאת. למעשה, זהו התקליט הכי רע שלהם. מלבד השיר שהנפטונז הפיקו (אני מרגיש את החוב המוסרי לפנק את הנפטונז בפירגון בכל פעם ופעם, מכיוון שאני חולה להם על הטוטה), אין כאן איזה בומבה שתחרוג מגבולות בלדת האר נ' בי המתוקה מדי ועוד איזה כמה קטעים בקצב הקצב המוכר של כל השמות הגדולים שמופיעים כאן בחוסר תועלת יחסי. כדי לזכור את טי.אל.סי כמו שהן היו באמת, כדי להאזין לאלבום הבכורה שלהן, “Ooooooohh...On the TLC Tip”, שמציג אותן בשיא הטריות שלהן כנערות חצופות.

“The Definitive Collection”, האוסף החדש והכפול של סטיבי וונדר, אמנם לא ממצה את כל ההישגים הגדולים של וונדר בצורה דפיניטיבית, אבל בהחלט נותן לעיוור הזה את הכבוד הראוי. מי שעדיין לא קנה את כל אחד ואחד מהתקליטים שוונדר הוציא במחצית הראשונה של הסבנטיז או בכלל, חייב לרכוש את האוסף הזה ולו בכדי להבין טיפל'ה למה כל הסולנים והיוצרים של המוזיקה השחורה בשלושים השנים האחרונות תמיד רוצים להיות סטיבי וונדר, להישמע כמותו ולכתוב שירי סול מדהימים כמו שהוא כתב, אבל אף פעם לא יוכלו. ולדודל'ה ששאלה – האוסף אכן כולל את "איי ג'אסט קולד טו סיי איי לאב יו" וגם את כל הלהיטים הגדולים האחרים. אכן, אסנציאלי.