הבמאי משה מזרחי הלך לעולמו היום (שישי) בבית חולים איכילוב, כתוצאה מאירוע לב וסיבוך של דלקת ריאות. מזרחי, בן 86 במותו, היה הבמאי הישראלי הראשון והיחיד שזכה בפרס האוסקר על סרטו המוערך "כל החיים לפניו" וקיבל את פרס הסרט הזר הטוב ביותר בשנת 1977.
מזרחי נולד באלכסנדריה, מצרים, עלה לישראל בשנת 1946 עם אמו האלמנה ואחיו שהתגוררו ביפו. שנתיים מאוחר יותר, נהרג אחיו שבתאי בהפצצת חיל האוויר המצרי. בתחילה, עסק מזרחי בתרגום סרטים עד שבשנת 1958 נסע ללמוד קולנוע בצרפת. בשנת 1971 ביים את סרטו הצרפתי הראשון, "חרוזים לסופי". בין יצירותיו הבולטות: "אני אוהב אותך רוזה", "הבית מרחוב שלוש", "אבו אל בנאת" ו"כל החיים לפניו" משנת 1977 שכאמור, זיכה אותו בפרס האוסקר. בשנת 2008 הוציא את סרטו האחרון "סוף שבוע הגליל". ברוב יצירותיו דמות אמו הייתה מרכזית וחשובה.
בשנת 1994 זכה בפרס על מפעל חיים מפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה ובשנת 2001 זכה בפרס אופיר על מפעל חיים בתחום הקולנוע. מזרחי היה נשוי לבמאית מיכל בת אדם, ולהם בן, דניאל.
"זו אבידה ענקית, תנחומים למיכל ולבנם דניאל", אומרת לוואלה! תרבות השחקנית גילה אלמגור, ששיחקה בסרטים "הבית ברחוב שלוש" ו"אהבה גנובה" (לצד טום הנקס), אותם ביים מזרחי. "משה הביא לקולנוע הישראלי משהו אירופאי לחלוטין, למרות שהוא עסק בכאן ועכשיו. פגשתי את משה לראשונה כשהוא היה עוזר במאי של סרט צרפתי בשם 'תנו לי עשרה מיואשים' של פייר זימר. זה היה סרט לא טוב, אבל זאת היתה חוויה לעבוד לראשונה עם שחקנים צרפתים. נוצר בינינו קליק מצויין. כשהוא חזר לארץ עם התסריט של 'הבית ברחוב שלוש', וזימן אותי לפגישה, לא האמנתי שהוא מציע לי את תפקיד האמא, שהיא האמא שלו. הבנתי שהוא בא מקולנוע אחר, קולנוע אירופאי שנשאנו אליו עיניים. אני אסירת תודה על אחד התפקידים הנפלאים שקיבלתי. הסרט, בו שיחקתי לצד שייקה אופיר זכרו לברכה, הוא אחד החשובים שעשיתי בחיי".
"משה היה אחד הבמאים האהובים עליי. עשיתי איתו גם את הסרט 'אהבה גנובה' עם טום הנקס. קיבלתי מתנה, לעבוד עם במאי שהרגשתי שאני מבינה מה הוא רוצה ממני. ברגע שהבנתי שהוא אוהב את מה שאני עושה, זה היה שווה. הוא בחר הכל בקפידה, למשל בבחירת האביזרים, הארט. הזכיה שלו באוסקר עם הסרט 'כל החיים לפניו' היתה חגיגה גדולה. הסרט צרפתי, אבל מכיוון שמשה ישראלי כולנו חשנו גאווה. הוא הישראלי היחיד שיש לו על המדף אוסקר בקטיגוריה הזאת. זה בטח עשה לו נעים. הדבר החשוב היה היכולת שלו לספר על עצמו, על המשפחה שלו ועל הזיכרון שלו. גם 'אני אוהב אותך רוזה' היה סרט נהדר, שזכה להצלחה ובצדק, מיכל עשתה תפקיד מופלא שם".
"משה היה תמיד נטע זר בקולנוע הישראלי", מוסיפה אלמגור, "הוא היה אחר. קפדן מאוד. דיבר כמעט בלחש. אנחנו באים מקולנוע רעשני, שבו יש צעקות כמו 'תזיז את התחת', ופתאום מישהו מדבר בשקט ובנועם, ואומר 'בבקשה'. היה לי טוב מאוד השקט הזה שלו. והיה לי טוב בעיקר להיות חלק מהסיפור שהוא רצה לספר. משה היה יוצא מן הכלל".
"היתה בו מרירות על זה שהוא הגיש פה ושם תסריטים לקרן זו או אחרת, והתסריט לא התקבל. תשמע, אנחנו חיים בעידן שבו קודם כל הצעירים, וצריך לתת להם, לעזור ולקדם. ומי שכבר עשה - שיחכה. אבל מסתבר שאי אפשר לחכות הרבה, משום שאז פתאום כבר אין למה לחכות, זה כבר הכל מאחוריך וכבר האדם איננו. צריך להיזהר, צריך לחשוב על זה. צר לי כל כך, עצוב לי וכואב לי. אני מקווה הקולנוע הישראלי יידע לכבד את זכרו ולהעריך את התרומה שלו".