פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "להיות אמא של חייל": הספר של ליהיא לפיד פחדני כמעט כמו שהוא משעמם

      במהלך הקריאה בספרה החדש של ליהיא לפיד, "להיות אמא של חייל", קשה להאמין שאישה חזקה ומשכילה כמוה כותבת שטויות שכאלה. זו בוודאי אלגוריה מחוכמת למדינה המייצרת חיילים מן הרחם. אלא שמהר מאוד ניכר שהספר נכתב ברצינות תהומית

      ליהיא לפיד (מערכת וואלה! NEWS , דנה קופל)
      זורקת קלישאות בלי שום הוכחה או נימוק. ליהיא לפיד (צילום: דנה קופל)

      לארי דיוויד תמיד אומר את מה שאסור להגיד, גם כשהוא צודק ומדבר בשם כולנו. אם אתם רוצים להאמין בדוקטרינה דתית אחת - תאמינו בזו. בפרק האחרון של העונה השביעית של סדרת המופת שלו "תרגיע", שמוקדש לפרק איחוד בדיוני של סדרת המופת האחרת שלו "סיינפלד", מזמין ג'ייסון אלכסנדר (המוכר לנו כג'ורג' קוסטנזה) את חבריו למסיבה לרגל השקת הספר שלו. כשלארי מחזיק את הספר ביד, הוא מתלונן על כך שהוא "רזה מדי", וטוען בפני חברו ג'רי: "זה לא בדיוק ספר, זה יותר כמו חוברת". זו הייתה המחשבה הראשונה שלי כשאחזתי בספרה החדש של ליהיא לפיד, "להיות אמא של חייל". האמת היא שמידותיו של הספר הגונות, ועם 222 עמודים בכריכה קשה אי אפשר להגיד שהוא "רזה מדי". ובכל זאת, דפדוף קל בדפי הספר מגלים בפני הקורא שלא מדובר בספר. זה יותר כמו חוברת. עלון מלא בתמונות ומעט מילים. ובכל זאת, מדובר בספר פופולרי, כזה שאין ספק בכלל שיהפוך לרב מכר של ממש.

      "להיות אמא של חייל" מעורר לא מעט טריגרים עוד לפני שפותחים את העמוד הראשון בו, רק מהטייטל שלו וכמובן משם הכותבת עצמה. מהכותרת ניתן להניח שהספר אינו מתאים לאבות, שלא לדבר על הורים לחיילות מהמין היפה. בעידן בו נשים משולבות בתפקידי לחימה וגברים לוקחים חלק מרכזי בגידול הילדים שלהם, זו בחירה קצת תמוהה (ועצלנית) לכותרת, אבל ניחא, רק כותרת. לא שופטים ספר לפי הכריכה שלו, אפילו אם היא נראית כמו עלון בחירות.

      ואולם, מה לעשות, הכריכה הקשה היא הדבר המוצק היחיד בספר הזה, שמורכב מבליל של פרגמנטים אישיים חסרי פואנטה, טיפים ארכאיים למועמדים לשירות ביטחוני והרבה קלישאות על שירות צבאי שמרגישות כאילו נכתבו בתקופת הדינוזאורים. וזה לא שליהיא לפיד לא יודעת לכתוב. הכתיבה שלה זורמת וקולחת כרגיל, בסגנון מדברת-אליכם-בגובה-העיניים המוכר שלה מטוריה הקבועים בידיעות אחרונות. אלא שההרגשה היא שהכותבת כופה על עצמה צנזורה עצמית, ומנסה לכתוב ספר שלא יפגע באף אחד. וזה פחדני כמעט כמו שזה משעמם.

      להיות אמא של חייל, ליהיא לפיד (יח"צ , ידיעות ספרים)
      ניתן לטעות ולחשוב שהספר יצא בהוצאת משרד הביטחון. כריכת "להיות אמא של חייל" מאת ליהיא לפיד (יח"צ)

      הספר מתחיל בהקדמה הפומפוזית המתבקשת, תחת הכותרת "להיות אמא ישראלית". לטענתה של לפיד, כשהרופא באולטרסאונד אומר לאמא שהיא נושאת ברחמה בן זכר, היא "מיד מדמיינת את העובר במדים, עם אבק דרכים בשערו ונשק תלוי עליו". גם בלי להיכנס לפולמוס המדכא שקושר בין עוברים שטרם נולדו לבין מיליטריזם שספק אם ימות לעולם - המשפט הזה פשוט לא נכון. רוב האמהות הישראליות לא רק שאינן "מדמיינות מיד את העובר במדים" אלא גם יודעות שהילד שלהם לא יתגייס. על פי נתוני הגיוס הכי שמרניים של צה"ל, פחות מ-50% מהמיועדים לשירות בצה"ל (כלומר, לא ערבים) - נושאים בנטל הגיוס. זה לא משהו שאמור להפיל מישהו מהכיסא. אגב, נשאלת השאלה, האם סלמה מיפו או פותנה מטייבה לא נחשבות לאמהות ישראליות מבחינתה של לפיד. ומה לגבי מרגלית ממאה שערים או אלישבע מבני ברק? גם הן יודעות שהעובר שלהם לעולם לא ילבש חאקי, הן פחות אמהות ישראליות?

      לפיד, בחוכמתה אגב, בוחרת לא להדיר מההקדמה את האמהות לבנות, וכותבת שאם ילדה בכיתה א' (!) בוכה צריך "ללמד אותה איך להיות חזקה, כי היא חייבת להתחסן, שלא תתפרק מול המ"כית הקשוחה בטירונות". כל זה בעמוד הראשון של הספר, דבר שלרגע גרם לי לחשוב שמדובר בספר פארודי. לא יכול להיות שאישה חזקה ומשכילה כמו ליהיא לפיד כותבת שטויות שכאלה. הקורא הנבון מבין שמדובר בעצם במין הומאז' לפיליפ רות המנוח שמציג ישראל אלטרנטיבית, בה המדינה מעודדת ילודה כפס ייצור להגדלת כוח האדם הצבאי, והורים מחנכים את ילדיהם לפי אמות מידה צבאיות. לילדות אסור לבכות, לילדים אין שום ייעוד בחיים פרט לאבק דרכים בשיער. אלא שמהר מאוד הקורא מבין שההקדמה, כמו הספר עצמו, נכתבה ברצינות תהומית.

      הספר ממשיך בצורה לינארית עם שלבי הגיוס. הצו הראשון, יום המא"ה, מה צריך לשים בתיק לטירונות, הפרידה בבקו"ם, כמה מקום בארון צריך לפנות למדים, כמה זמן מותר לדבר בטלפון עם הטירון, מה ללבוש לטקס השבעה צבאי (לא לשכוח כובע), מה עושים בשטח, איך להתנהג כשהוא יוצא לשבת בבית, איך להתמודד עם שביזות יום א' (למרות שיומן המושגים כל כך סחי שאפילו לא כתוב בו את פירושה הפשוט של המילה), מתי מותר לבקר, איך מתמודדים עם בעיות בריאות, איך מתמודדים עם אובדן של כומתה (בחיי), איך זה מרגיש להיות אמא של חייל כשיש סמולנים שמדברים נגד צה"ל, ומה עושים אחרי שמשתחררים. זהו, קפסולת זמן של שלוש שנים עם קצת עודף בתוך 222 עמודים שאפשר לקרוא תוך כדי ארוחת ערב.

      איפשהו, בעמוד 59, תקעה לפיד את הטלפון של מרכז מהו"ת, הכתובת לחיילות שנפגעו מהטרדות מיניות בצה"ל. כשמתקדמים קצת בספר, בעמוד 169 ליתר דיוק, כותבת לפיד שאסור לחיילים להשתתף בהפגנות או במחאות, וקובעת שהמפקדים לא מכניסים פוליטיקה לצבא. בשני המקרים מדובר בכסת"ח שמזכיר את בית היוצר של דובר צה"ל, אבל לא משהו שאמור להרגיע הורים לחיילים או לחיילים לעתיד. האמת היא שיש בצה"ל המון פוליטיקה, בדיוק כמו בכל מקום אחר בישראל. זה נכון שאנחנו אוהבים להתהדר בטייטל של "הצבא המוסרי בעולם", אבל בפעם האחרונה שבדקתי לא היה מונדיאל של צבאות שבו צה"ל זכה בגביע המוסריות. חיילי צה"ל עושים עבודת קודש בשמירה על גבולות ישראל, אין בכלל ספק, אבל לצד הפעילות הקרבית שבה יש לעתים מעשי גבורה של ממש ישנם גם מקרים בהם המוסריות היא עניין של השקפה - ניהול הכיבוש למשל (כן, כיבוש, לעתים אגרסיבי) וכן - יש גם הטרדות מיניות בצבא. מסקר פנימי של צה"ל עולה כי אחת משש חיילות בצה"ל הוטרדו מינית, ו-60% מהחיילות סיפרו כי ביחידה שלהן יש "אקלים של הטרדות מיניות". כל אלה לא נכנסו לספר. גם העובדה שסיבת המוות מספר 1 בצה"ל היא עדיין התאבדות, משום מה נשכחה.

      יאיר לפיד ובתו יעל, 7 ביולי 2018 (מערכת וואלה! NEWS , מתוך עמוד הפייסבוק של יאיר לפיד)
      חבל שאין בספר עוד טקסטים כמו של יאיר לפיד על בתו יעלי. (צילום: מתוך עמוד הפייסבוק של יאיר לפיד)

      ראוי לציין שכשלפיד כותבת מנקודת המבט האישית שלה, זה נוגע ללב. לפיד מפליאה לתאר את האינסטינקטים האימהיים הטבועים בה, כמו לביאה ששומרת על הגור שלה במשך שנים עד שהוא יוצא לבדו לציד עם להקה משלו. אם יש לספר "שיאים", אז הם מגיעים בסיפורים האישיים שלה בהקשר של ימי הזיכרון, אלה שנוגעים בעצבים החשופים של כמעט כל ישראלי. הדאגה האותנטית שלה לבנה משתקפת כמעט אצל כל הורה וילד, בין אם התגייסו או לא. הדמעות שלה ייחודיות לה, אבל יזכירו לרבים מהקוראים את האמא הפרטית שלהם - וזה נחמד.

      ליהיא לפיד לא באה לעצבן, היא באה להרים לחיילים הגיבורים ולהצדיע לאמהות הדואגות. משפטים עם ניחוח פשיסטי כמו "צבא העם הוא לא רק למען העם - אלא הוא העם" לא משולבים בספר כדי לשטוף את המוח לאף אחד, הם פשוט חלק מבליל הכלום שלפיד הקיאה אל תוך הספר על אוטומט ושילבה אותן בין התמונות היפות של החיילים (שסופקו בחלקן על ידי דובר צה"ל) בקולאז'ים שנראים כמו נלקחו מתוך יומן זבנג לתיכון 1997. קלישאות על צה"ל כגורם מחנך או מעצב של החברה הישראלית נזרקות לספר כלאחר יד בלי שום צורך בהוכחה או נימוק - פשוט כי זה מתאים לדף המסרים. לרגע ניתן לטעות ולחשוב שהספר יצא בהוצאת משרד הביטחון.

      בשורה התחתונה, צריך להודות שמדובר בספר לא טוב. כמדריך למתגייס הוא מיושן ולא רלוונטי, כמדריך להורים הוא פשוט מצייר תמונה מאוד חלקית וסכרינית של השירות הצבאי, ללא התייחסות לבעיות יסוד מהותיות שעומדות בפני חיילים בשירות הצבאי (התמודדות עם פוסט טראומה, התמודדות עם הטרדות מיניות, הדתה) וקטעי הפרוזה שלו קצרים ומהונדסים מדי, עם תחושה קלה של צנזורה עצמית. נכתבו כבר ספרים על חוויות משירות צבאי. "סוף סוף ירו על הפלוגות שלנו", של סטלה ויחיעם מרט, הוא דוגמה טובה לספר על הקושי של "להיות הורים לחייל קרבי", המתאר בצורה מציאותית הרבה יותר את שנות השירות של בנם בצנחנים.

      "הספר הזה מוקדש לך - את, שעכשיו יש לך כל כך הרבה שאלות ודאגות, ברגע המרגש והמבלבל הזה שבו החיים משתנים ושבו גם את בעצם מתגייסת", מבטיחה ליהיא לפיד על גב הספר למלש"בית (ראשי תיבות של "מועמדת לקנות שטויות בצורת ספר"). והספר עצמו, בעמוד הראשון, כולל הקדשה לליאור, הבן שהתגייס. אלא שיותר מהכל, נראה שהספר - בכוונה או שלא - מוקדש להנצחת משפחת לפיד כמשפחה הכי ישראלית שיש. הסבא ניצול שואה, הנכד לוחם אמיץ, האמא היא כותבת מרגשת והאבא הוא "ראש הממשלה הבא". דף מסרים בצורת ספר, זה נלוז כמו שזה נשמע.

      בקטנה

      פרק 25 של הספר מוקדש לחיילים מתנדבים, והוא כולל בתוכו עמוד מאת יאיר לפיד על השירות ההתנדבותי של בתו יעלי. הכתיבה הרגישה של לפיד על בתו האוטיסטית רק מדגישה את הפספוס של הספר, שהתרכז בחוויה הישראלית הנפוצה, המוכרת והבנאלית. סביר להניח שהטקסט הקצר של יאיר יכול לחזק ולעודד הורים לילדים צעירים עם בעיות תקשורת ומנטליות. בטוח שספר שלם על חוויותיה של יעלי בצבא היה יכול להיות מעניין יותר, וגם חשוב יותר.


      "להיות אמא של חייל" / ליהיא לפיד. 222 עמודים, הוצאת משכל (ידיעות ספרים).