אני לא יודע מה איתכם אבל בשבועות האחרונים התחלתי לפתח התניה מוזרה למדי. בכל פעם שאני רעב אני מוצא את עצמי נכנס לנטפליקס. כן, כמעט מבלי משים, ענקית התוכן התחילה בתקופה האחרונה לייצר עוד ועוד סדרות, תחרויות וסרטי תעודה הקשורים לעולם הרחב של הקולינריה. לא מדובר רק ב"שולחן השף" (Chef's Table) הוותיקה והמצוינת שמסקרת בכל פעם את מטבחו של שף מצטיין אחר וגורמת לריר ניגר תוך כדי הצפייה, עולם הקולינריה החדש של נטפליקס מצליח להביא זווית חדשה לאחד הז'אנרים הוותיקים ביותר על המסך הקטן. תחרויות בישול הומורסיטיות כמו "הצלחתי" (Nailed It!) - בה קבוצה של חובבי אפייה חסרי כישרון מנסה לשחזר קינוחים מטורפים ולזכות ב-10,000 דולר או "מאנצ'יז" (Cooking on High) - תחרות הבישול הראשונה בה המרכיב העיקרי בבישול חייב להיות מריחואנה, יגרמו גם למי שתכניות בישול לא נמצאות בתפריט הקבוע שלו לעקצוץ נעים בקיבה.
אם אתם מנויים של נטפליקס אתם כבר וודאי יודעים שכמות התכנים שעולה לשירות בכל חודש נעה בין העצומה ללא הגיונית, עד שלפעמים נדמה כי בנטפליקס מאמינים בגישה של הכמות לגמרי עולה על האיכות. למרות שתוכלו למצוא בתפריט ה-VOD העצום שלה סדרות רבות שלא שמעתם עליהן מעולם, על חלקן הגדול לא הייתה כל סיבה שתשמעו. הבחירה של נטפליקס להיכנס בכל הכוח לתחום האוכל מלמדת שלא רק הצופה הישראלי אוהב שהמסך שלו מוצף בתכניות בישול, הרצון "לברוח" ממקרר עם לחמניה חבוטה, גבינה עם קרום ועגבניה, לעולם בו טורטליני ריקוטה וכמהין נמצא ממש בלחיצת כפתור, הוא רצון שחוצה לאום, מגדר וגזע.
מעוניינים לגוון את התפריט הקולינרי שלכם? הנה ארבע תכניות "בישול" שעלו בנטפליקס לאחרונה כדי שתוכלו לדעת האם אתם אוהבים את המנה או שאולי יש כאן חשש לתגובה אלרגית:
הצלחתי! (Nailed It)
מדובר בריאליטי האפייה הכי חסר היגיון אי פעם. בכל פרק מגיעים אל האולפן שלושה מתמודדים כדי להתחרות בשיחזור של מאפים יפהפיים שכולנו מכירים מהאינסטגרם (עוגת חד קרן, דונאט בצורת טבעת נישואין, עוגת חתונה מרחפת ועוד). בכל פרק הזוכה במקום הראשון יקבל סכום של 10,000 דולרים. את התכנית מובילה הקומיקאית ניקול באייר כשלצידה נמצא השף קונדיטור ז'אק טורס שאחראי על הענקת הנופך המקצועי יותר. דבר חשוב שאתם חייבים לדעת על "הצלחת!" - שהמתחרים בה הם אנשים שלא יודעים לאפות. בכלל. כאילו, יש סיכוי שהחתול שלכם אופה טוב מהם. במשימה הראשונה בכל פרק נדרשים המתמודדים לבחור אחד מבין שלושה קינוחים ולשחזר אותו בצורה הטובה ביותר מבחינת נראות וטעם כשלרשותם רק מתכון כתוב ולא הרבה זמן. במשימה השנייה (והאחרונה) כולם נדרשים לשחזר בדיוק את אותו קינוח כשמי שמקבל את הביקורת הטובה ביותר מהשופטים זוכה בפרס הגדול.
נאמר זאת ככה - אם יש תכנית קינוחים אחת שלא תעשה לכם קרייבינג מטורף למתוק, זאת התכנית. האמריקאים חסרי הכישרון שמגיעים לאולפן משמשים בעיקר כפאנץ' לבדיחות של מנחת התכנית באייר כאשר הקינוחים שיוצאים תחת ידיהם נראים לרוב דוחים ולא אכילים. ובכל זאת, ב"הצלחתי!" יש הרבה מאוד קסם שיגרום לכם לחזור אליה שוב ושוב. ניקול באייר מתגלה כאחת המנחות המוצלחות ביותר על המסך ולמרות שהיא קולנית כמו מסגד בארבע לפנות בוקר היא מצליחה לא לעצבן. יותר מהכל מדובר בתכנית שעוסקת בקינוחים ותגרום לכם לעוף על עצמכם. לא משנה כמה חסרי כישרון אתם חושבים שאתם במטבח, חכו עד שתראו בחורה בשם מייגן מנסה להכין קאפקייק בצורת חללית ומסיימת עם מה שנראה כגופה של חייזר ותבינו שהמצב שלכם לא כזה גרוע.
מכת סוכר (Sugar Rush)
"מכת סוכר" הוא תמונת הראי של "הצלחתי!". מדובר בתחרות אפייה קלאסית בה ארבעה צמדים של אופים מקצועיים מתחרים זה בזה על זכייה בפרס הגדול תוך שהם צריכים לעבור שלושה סבבים של תחרות. בכל סבב יודח אחד הצמדים כך שבשלב האחרון יתמודדו רק שני הצמדים שהשופטים הכי אהבו. את התכנית מנחה האנטר מארצ' - יפיוף בן 27 שאין לו שום קשר לאפייה (מה שברור מאוד מגזרת הדוגמן שלו). לצידו של מארצ' נמצאים שני אנשי מקצוע: הקונדיטורית קנדנס נלסון שבבעלותה רשת קאפקייקס מצליחה "ספרינלקס קאפקייקס" והקונדיטור האוסטרלי אדריאנו זומבו, מעין איל שני עם מבטא מצחיק. הרעיון של "מכת סוכר" ממש פשוט וחוזר על עצמו בכל פרק - לשני השלבים הראשונים בתחרות יש זמן מצטבר של שלוש שעות בו המתמודדים מתבקשים להכין קאפקייק מיוחד וממתק שהמציאו. אם הם יצליחו לעמוד במשימה לפני תום הזמן, הזמן שנשאר להם יבוא לקראתם בשלב האחרון והקשה מכולם - אפיית עוגת קונספט מטורפת תוך שלוש שעות.
צפייה במתמודדים של "מכת סוכר" דווקא כן תרחיק אתכם מהמטבח לתקופה הקרובה. מדובר במקצוענים ברמה הגבוה ביותר שיגרמו גם לקונדיטורים כמו דודו אוטמזגין לבהות במסך בפליאה. מתי בפעם האחרונה ראיתם קאפקייק בקונספט של מתקפת זומבים בו פיסות עור אנושי מקבלות טעם של צ'ילי פיקנטי שמוגש בתוך כלי מעבדה? מדובר בתחרות שמיועדת לאופים מקצועיים שיצפו בה כדי לקבל רעיונות או לחובבי מתוק כבדים שיזכו להגשים בה את הפנטזיות המטורפות ביותר שלהם. דבר נוסף שעולה מ"מכת סוכר", הוא כמה שונה עולם הקונדיטוריה האמריקאי מזה שאנחנו מכירים בישראל, המרכיב העיקרי שחוזר בכל מנה תמיד הוא קרם החמאה כשלצידו הפונדנט הצבעוני משחק תפקיד מפתח. אין כמעט זכר לבצקים שאנחנו מכירים מהקינוחים שלנו. בקיצור, כנראה טוב שאת התוצרים בתכנית תטעמו רק עם העיניים.
מאנצ'יז (Cooking on High)
לפי כמות הצחוקים שרצים בפרק ממוצע של "מאנ'ציז", ניתן היה לחשוב שמדובר בקומדיה הטובה של השנה. השפים צוחקים בלי הפסקה, השופטים נקרעים מצחוק בכל שתי דקות ואפילו המנחה לא תמיד מדבר ברור. אולי זה קשור לעובדה שכל הנוגעים בדבר פשוט מסטולים? כן, כפי שניתן לנחש משמה "מאנצ'יז" היא תכנית שעוסקת בבישול עם מריחאונה. בכל תכנית מזמין המנחה, ג'וש לייווה, שני שפים לבשל מנות שהרכיב העיקרי בהן הוא מריחואנה - לא משנה אם זה סטיבה או קוש, העיקר שהאוכל שהם יוציאו יעשה מצב רוח טוב. את המנות הממסטלות טועמים בכל פעם שופטים מפורסמים אחרים (כפי שתגלו במהרה - מפורסם זאת מילה יחסית) שצריכים להחליט איזה שף בא להם בטוב.
מכל תכניות הבישול והאפייה שראיתי לאחרונה, "מאנצ'יז" הייתה לי הכי פחות ברורה. המנות שמוציאים השפים נעות בין הבנאליות (אומלט) למושחתות (המבורגר) אבל אין בהם שום חידוש מלבד השילוב של המריחואנה בתפריט. אולי זה קשור לעובדה שאני לא מעשן - טוב, זה קשור לעובדה שאני לא מעשן - אבל מאנצ'יז השאירה אותי בעיקר עם רעב רציני לצפייה בתכנית בישול אחרת.
להאכיל את פיל (Somebody Feed Phil)
את "להאכיל את פיל" יצר ומגיש פיל רוזנטל והיא נמצאת על הקצה השני של ספקטרום תכניות הבישול. אם "מכת סוכר" פונה לקונדיטורים חובבים ו"מאנצ'יז" לסטלנים, "להאכיל" פונה אל חובבי הטיולים הקולינריים - אותם אנשים שישלמו אלפי שקלים לטיסה עם שף שיקח אותם לטעום מהאוכל הייחודי לצפון איטליה. על תקן השף/מדריך תמצאו כאן את פיל רונזטל - קומיקאי, תסריטאי ומפיק יהודי שיצירתו המוכרת ביותר היא הסיטקום "כולם אוהבים את ריימנוד". רוזנטל הוא יהודי שנולד בקווינס וגדל בניו יורק ויהדותו מוזכרת לפחות חמש פעמים בכל פרק וכחמש מאות פעמים בפרק שצולם בתל אביב (ואליו נגיע עוד רגע). רוזנטל מבקר בפינות שונות של העולם מסייגון, דרך ליסבון ועד ניו יורק בה גדל ומנסה ללמוד על המקום דרך שיחות עם האנשים שמבשלים בו. כושר האכילה שלו מעורר השתאות בהתחשב בעבודה שמדובר בבחור גבעולי שלא נראה אתלטי במיוחד.
מדובר בסדרה כיפית שאפשר לראות במשך שעות בכיף אבל אם תצפו בה כשאתם רעבים אתם תתבאסו במהרה מכך שאף אחת מהמנות לא מגיעה עם מתכון. כאילו, מה הטעם בלהכיר מנה אסיאתית חדשה אם אין שום דרך לטעום אוותה? הזווית הישראלית מחייבת אותי להזכיר בהרחבה את הפרק שצולם בתל אביב. רוזנטל שביקר בארץ לא פעם פוגש כאן את חברו הטוב דניאל לפין ("החיים זה לא הכל") ואת השף הישראלי אמריקאי מייקל סולומונוב ויחד הם אוכלים בלי הפסקה. לא ברור כמה מנות חומוס מותר לאכול ביום אחד אבל אין ספק שרוזנטל בוחן כאן את הגבולות. תל אביב לפי רוזנטל היא בירת ישראל והוא יעשה הכל כדי שהצופים בסדרה שלו יתאהבו בה.
למרות שהוא כבר בן 58 מהמבט החולמני שלו וההבעות המטופשות קשה לפספס שמדובר בילד שכלוא בגוף של מבוגר. בהתאם לכך גם הדרך בה הוא מציג את הקונפליקט הישראלי פלסטיני ילדותית מאוד ונדמה כי לפי תפיסת עולמו כל העניין היה יכול להסתיים אם כולנו פשוט היינו יושבים יחד על מנה של חומוס. רגעים קצת פחות נעימים אפשר למצוא בביקור שלו (יחד עם לפין) במסעדה של בינו גבסו (ד"ר שקשוקה) ביפו. גבסו, רב אומן בתחום השקשוקה אך לא מומחה גדול בשפה האנגלית, הופך לפולקלור של ארוחת הצהריים למרות שהוא עצמו נוכח בשולחן ולא מבין מילה ממה שאומרים עליו. מדובר בפרק שעושה יחסי ציבור נפלאים למדינת ישראל ואין ספק שאם לשרת התרבות היה נטפליקס היא כבר הייתה דואגת שהוא יוקרן על מסכי ענק בטיימס סקוור.