קראו והאזינו לפרק הראשון של "המנהרה" מאת א.ב. יהושע

- אז בואו נסכם, אומר הנוירולוג.
- כן, נסכם, לוחשים שניהם.
- התלונות לא לגמרי הזויות. באמת התגלתה באונה המצחית אטרופיה שמעידה על ניוון קל.
- איפה בדיוק?
- הנה כאן, בקליפת המוח.
- אני מצטער, אבל אני לא רואה כלום.
אשתו רוכנת אל התצלום.
- כן, משהו כהה פה, היא מודה, אבל קטנטן.
- נכון, קטן, מאשר הנוירולוג, אבל יכול להתרחב.
- רק יכול, רועד קולו, או גם נוטה?
- יכול וגם נוטה.
- ובאיזה קצב?
- אין כללים מחייבים לשום התפתחות פתולוגית, ובטח לא בקליפת המוח. הקצב תלוי גם בך.
- בי? איך בי?
- בהתנהגות שלך. זאת-אומרת, באיך שתילחם, באיך שתיאבק.
- להיאבק נגד המוח שלי? איך?
- הנפש נגד המוח.
- ואני תמיד חשבתי שהם היינו-הך.
- ממש לא, ממש לא, פוסק הנוירולוג. בן כמה אתה, אדוני?
- שבעים-ושלוש...
- עדיין לא, מתקנת אשתו, הוא תמיד חותר קדימה... אל הסוף...
- הנה, רוטן הרופא, כבר זה לא טוב.
לראשונה מבחין החולה שבין תלתלי הנוירולוג מסתתרת כיפה קטנה. כשנבדק בשכיבה היא מן-הסתם הוסרה מחשש שתיפול על פניו.
- כי הנה, למשל, השמות שבורחים לך...
- הפרטיים בעיקר, מזדרז החולה להקפיד על הדיוק, כי שמות-משפחה עוד צפים יחסית בקלות, אבל הפרטיים כאילו נמוגים כשאני מנסה לגעת בהם.
- אז הנה, כבר יש לך שדה-קרב קטן. אל תסתפק בשמות-משפחה, אל תוותר על השמות הפרטיים.
- אני לא מוותר, אבל כשאני מתאמץ להיזכר בהם, היא תמיד קופצת ומקדימה אותי.
- זה לא טוב, נוזף הרופא באשתו, את לא מועילה כאן.
- נכון, היא מכירה באשמתה, אבל לפעמים ההיזכרות שלו בשמות הפרטיים איטית כל-כך, שהוא כבר שוכח מה הוא רצה מהם.
- ובכל-זאת את חייבת לאפשר לו להילחם בעצמו על הזיכרון, רק ככה תעזרי לו.
- אתה צודק, דוקטור, אני מבטיחה.
- אמור לי, אתה עוד עובד?
- כבר לא. אני בגמלאות, חמש שנים.
- גמלאות ממה, אם אפשר לשאול?
- מנתיבי ישראל.
- מה זה נתיבי ישראל?
- מה שהיה פעם מע"צ, מחלקת עבודות ציבוריות, שם, ארבעים שנה, עסקתי בתכנון דרכים וכבישים.
- דרכים וכבישים, משועשע משום-מה הנוירולוג. איפה? בצפון או בדרום?
ובעוד הוא נדרך כדי למסור פירוט מדויק, שוב מתערבת אשתו:
- בצפון. הנה יושב לפניך, דוקטור, המהנדס שנקרא לעזור לחברת "דרך ארץ" לתכנן את שתי המנהרות בכביש חוצה ישראל.
דווקא המנהרות? חושב הבעל בתמיהה, הרי בעיניו אינן הדוגמה המובהקת להישגיו. אבל הנוירולוג כבר נמשך אליהן. ובעצם למה לא? זמנו בידו. זה החולה האחרון הערב, פקידת-הקבלה כבר גבתה את התשלום ועזבה, ודירתו הפרטית ממתינה מעל לקליניקה.
- לא שמתי לב שיש מנהרות בכביש שש.
- כי הן לא ארוכות, בקושי כמה מאות מטרים כל אחת.
- ובכל-זאת הייתי אמור לשים לב אליהן ולא לחלום בכביש, נוזף הרופא בעצמו. אולי עוד מהנדסי דרכים יגיעו אלי.
- הם יגיעו רק אם לא יצליחו להסתיר את השיטיון שלהם בין המחלפים, מנסה החולה להתבדח.
הנוירולוג מתקומם:
- בבקשה, מה פתאום שיטיון? לשם עוד לא הגענו. אל תקפוץ לאמץ לך משהו שאין לך מושג עליו, ואל תלבה פחדים מיותרים, ובעיקר, אל תתמכר לא לפסיביות ולא לפטליזם. גם גמלאות הן לא סוף דרך, ולכן קודם-כל אתה צריך למצוא לך תעסוקה במקצוע שלך, אפילו חלקית, פרטית.
- אין פרטית, דוקטור. אנשים פרטיים לא סוללים כבישים ולא יוזמים דרכים. כבישים הם עניין ציבורי, ושם יש כבר אחרים, צעירים.
- אז מה אתה עושה עם עצמך?
- רשמית אני יושב בית. אבל אני מטייל - צועד ומסתובב. ואנחנו גם מרבים לצאת למופעים. תיאטרון, מוזיקה, אופרה, לפעמים גם הרצאות. וכמובן, ישנה גם עזרה לילדים, זאת-אומרת, בעיקר עם הנכדים, שצריך לקחת אותם ולהביא אותם ולהחזיר אותם. ואני עושה גם קצת עבודות-בית, סידורים, קניות בסופרמרקט, בשוק, ולפעמים -
- הוא אוהב להסתובב בשוק, מזדרזת אשתו לבלום את הרשימה.
- בשוק? מתפעל הנוירולוג.
- למה לא?
- אדרבה, אם אתה מתמצא בשוק, זה בסדר גמור.
- כי אני מבשל.
- או?-הו?, אתה גם מבשל!
- יותר נכון, בעיקר חותך, מערבב, ומחיה את השאריות, כי באופן עקרוני אני אחראי להכין את ארוחת-הצהריים לפני שהיא חוזרת מהמרפאה שלה.
- מרפאה?
- אני רופאת-ילדים, לוחשת אשתו.
- יפה, מתרווח הרופא בהקלה, אם כן, יש לי כאן שותפה.
ואף שאשתו מבוגרת מהנוירולוג בכעשרים שנה, הוא חוקר אותה על עבודתה, על לימודיה, על ניסיונה הרפואי, כאילו אינה רופאה בכירה במרפאה של בית-חולים גדול, אלא מועמדת צעירה למחלקה שלו, שעתידה ללוותו כשותפה במאבק נגד אותה אטרופיה חשודה של בעלה, העלולה להתרחב.
- איזה כדורי-שינה את נותנת לו?
היא מניחה יד רכה על כתפו של בעלה.
- אני לא נותנת לו כדורי-שינה, כי בדרך-כלל הוא ישן בלי שום כדור, אבל במקרים נדירים, כשקשה לו להירדם, הוא לוקח... מה אתה בעצם לוקח?
החולה אינו נזכר בשם, אלא רק בצורה:
- המשולשים הקטנים ההם...
- הוא מתכוון לק?ס?נ?ק?ס.
- אם זה רק קסנקס לא נורא, אומר הנוירולוג, אבל תיזהרי לא לתת לו שום כדור חזק יותר, כי המרכז במוח שמבדיל בין יום ללילה יהיה מעכשיו מקום רגיש אצלו, ולא כדאי לזעזע אותו בכדורים כמו, נניח -
ובהינף קולמוס רושם הרופא על דף שמות של כדורים אסורים.
היא מעיינת ברשימה, מקפלת אותה וטומנת אותה בארנקה. והרופא עדיין לא מניח לה:
- יש או היו במשפחתו סימפטומים דומים?
היא נפנית אל בעלה בעיניים משתאות, אלא שהוא שותק, מעדיף שתעיד במקומו.
- שום סימן... לא אצל הוריו, גם לא אצל אחותו.
- ודורות קודמים?
עכשיו כבר אין לו ברירה -
- את סבי וסבתי מצד אבי לא הכרתי, מדייק החולה במרירות קלה, הם היו צעירים מגילי היום כשנרצחו באירופה, ולכן מי יכול לדעת אם התחבא אצלם אותו... זאת-אומרת... הדבר שאבחנת אצלי עכשיו. ובמשפחה של אמי, שכולם בה ילידי הארץ הזאת, בלטו עד לרגע האחרון, ככל שידוע לי, שפיות וצלילות, פרט ל... רגע... אולי... רק אולי... איזו קרובת-משפחה רחוקה של אמי, שהגיעה מצפון-אפריקה בסוף שנות השישים, ודווקא פה, בארץ, היא צנחה לשתיקה עמוקה מרוב דיכאון... ואולי מכעס... או אולי, מי יודע, אולי גם אצלה זה היה, רק אולי, השיטיון הזה?
ומפליא שהנוירולוג כבר אינו מתקומם נגד השם המפורש ששב ויוצא מפיו של החולה, אלא חוזר ומביט בתצלום בטרם יחליק אותו בזהירות למעטפה גדולה, ירשום עליה באותיות גדולות צבי לוריא, וכדי למנוע טעות יוסיף גם את מספר תעודת-הזהות שלו. אבל כשהוא מבקש למסור את המעטפה לאשה, שהתמנתה זה עתה למלווה שותפה של החולה, מקדים לוריא לתפוס את המעטפה, והוא מצמיד אותה אל לוח לבו. לרגע דומה שהרופא רוצה לומר דבר-מה נוסף, אבל רחש של צעדים מהירים בדירתו שמעל לקליניקה סו?כר את כוונתו והוא קם לשלח אותם לדרכם. החולה ממהר להזדקף, נכון לפרידה, אבל אשתו עודה מהססת, כחוששת להישאר עכשיו יחידה במחיצת המחלה.
- העיקר פעילות, נשמע סיכום תקיף. לא להתחמק מאנשים גם אם קשה לזהות אותם. אסור לברוח מהחיים, אלא להיפך, צריך לחפש אותם, להתחכך בהם.
ותוך כדי דיבור מתחיל הרופא לכבות את האורות, אבל אינו ממהר לעלות לדירתו, אלא מלווה אותם אל הדלת החיצונית של הבניין וזורע אור בפנסים הקטנים של גינתו הרחבה להקל עליהם למצוא את השביל אל הרחוב. ולפני שהם נפרדים סופית הוא עוד אומר מלים אחרונות בקול חדש, רך ורגשי יותר.
- אתם הלוא אינטלקטואלים, בני-אדם פתוחים, ואפשר להפנות אליכם דיבור ישיר, בלי עכבות. כשאמרתי שאסור לברוח מהחיים, התכוונתי לכל צדדיהם, גם לאינטימיים ביותר. ביניכם כמובן. כלומר, לא לוותר על התשוקה, לא לחשוש ממנה. למרות הגיל והמצב. כי התשוקה חשובה מאוד לפעילות המוח. ולא רק בגלל מה שהתגלה, אלא בשביל שניכם. את מבינה אותי, דוקטור לוריא? זאת-אומרת, לא רק לא לוותר, אלא עוד להיפך, להגביר. זה מועיל, תאמינו לי, מניסיוני האישי. ולפתע הוא מהסס, כאילו הרחיק לכת. אבל החולה מנענע בראשו בהסכמה ובתודה, בעוד אשתו לוחשת בבהלה, כן, דוקטור, בהחלט, אני מבינה, ואני גם אשתדל, זאת-אומרת, שנינו...

רק לאחר שהנוירולוג נסוג לביתו הם מרגישים שמניפת גשם דקיקה, אך רבת אנרגיה, חולפת מעליהם, ולכן הוא מציע לאשתו להמתין לו בתחנת האוטובוס עד שיביא את המכונית. אבל היא מסרבת.
- רק אל תגידי לי, הוא מגחך בטינה, שפתאום את חוששת שלא אמצא את המכונית.
- לא אמרתי ולא חשבתי, אבל אני לא רוצה לחכות עכשיו לבד בשום מקום.
- והגשם? רק אתמול היית במספרה.
- אם תיתן לי את המעטפה הגדולה אגן בה על הראש.
- את רוצה ששארית המוח תימחק מהגשם?
- שטויות, היא צוחקת, הגשם לא ימחק לך כלום. בוא נרוץ.
ובהתלהבות נואשת היא נאחזת בו ומושכת קדימה.
- מה פתאום סיפרת לו על המנהרות בכביש שש, למה דווקא הן?
- כי היתה לי הרגשה שהוא יתחיל לזלזל בך אחרי שאמרת שאתה לא עובד יותר ורק מסתובב בשוק. רציתי להגן על כבודך.
- יזלזל? למה? וגם אם יזלזל, אז למה דווקא מנהרות, הרי הן לא היו הדבר הנחשב ביותר שעשיתי.
- כי אני זוכרת שהיית מרבה לדבר עליהן.
- דווקא על המנהרות בכביש שש?
- כן.
- ואם כבר מנהרות, למה אמרת שתיים ולא שלוש, הרי דווקא המנהרה הדרומית, לקראת ההתחברות לכביש אחת, לירושלים, היתה מסובכת יותר.
- היו שלוש? לא זכרתי, בפעם הבאה אגיד שלוש.
- בפעם הבאה את לא תגידי כלום, הוא נוזף בה, המנהרות האלה לא חשובות בעיני. ואני לא זקוק לכבוד משום אדם. הנה, בסמטה הזאת חנינו.
- אתה טועה, המכונית ברחוב הבא.
- לא, דווקא פה. את המבולבלת.
ואכן, מקצה הרחוב מהבהבת המכונית בנאמנות לבעליה.
הוא משליך את המעטפה הרטובה למושב האחורי וממהר להפעיל את המנוע כדי להזרים פנימה אוויר חם. ובעוד הוא חוגר את עצמו לופת אותו הייאוש, האם מעכשיו הוא יהיה נתון לחסדיה, והיא תהיה שבויה בתעתועי הזיותיו?
- בכל-זאת, תודה לך שלא סיפרת לרופא על מה שקרה בגן.
- למה תודה?
- כי אולי כבר היה ממליץ לאשפז אותי.
- אתה מגוחך.
- למה? סבא שבא לגן לאסוף את הנכד שלו, ולוקח במקומו, בלי להרגיש, ילד אחר, לא מתאים לאשפוז?
- לא, כי לא הכל שם היה באשמתך. גם הפעוט הזה, איך קוראים לו?
- נבו...
- כן, הנבו הזה לדברי הגננת כבר ניסה פעם להיצמד לסבא אחר. אולי הוא מתבייש בפיליפינית ששולחים לאסוף אותו, או מפחד מפניה.
אבל בחשכת המכונית נחוש לוריא להפליל את עצמו.
- ניסה או לא ניסה, לא זאת השאלה. השאלה היא איך אני לא הרגשתי שאני מחליף נכד שלי בילד זר, הלוא אם הפיליפינית לא היתה פורצת בצעקות ורצה לחטוף אותו ממני, הייתי מסוגל להעלות אותו הביתה ואפילו להאכיל אותו.
- לעולם לא, היית תופס את עצמך עוד קודם. ובכלל, הילד הזה, ככה מודה גם אביגיל, באמת קצת דומה לנועם שלנו, שנרדם לו בארגז החול כשבאת לגן. בבקשה, צבי, אל תבשל לך עכשיו דרמה, היית קצת מבולבל, אבל לא יותר מדי.
- לא יותר מדי?
- לא יותר מדי. תאמין לי. וכמו שהרופא הזהיר אותך, אל תתחיל עכשיו להיבהל מעצמך ולברוח מהחיים מפחד שתעשה שטויות. אני ערבה לך כי אני סומכת עליך.
ולפתע היא נרעדת -
ובנהמת המכונית, שעדיין ממתינה לפקודתו, הוא מתיר את חגורת הבטיחות כדי להקל על עצמו לחבר בחיבוק עתיק-יומין את ייאושה אל מפלתו.
אחר-כך, בבית, עטוף בהבנה שהפרוגנוזה עגומה בעיני אשתו, הוא ניגש להכין את ארוחת-הערב בעצמו על-מנת שהיא תוכל להפשיר מעט תחת זרם המקלחת החמה. וכהרגלו בזמן האחרון הוא מוותר על קרינת המיקרוגל ועל תנור-האפייה לטובת אש הכיריים, והרחישה הכחלחלה של הלהבות מחזקת מעט את רוחו, ולפיכך הוא נותן להן להמשיך לבעור לעצמן גם בתום הטיגון. וכששניהם שוברים את רעבון היום הרפואי הארוך בביצים טרופות בחמאה ומקושקשות עם תפוחי-אדמה צלויים, מאכל שהוא בטוח בהכנתו ובטעמו, מתעורר הנייד שהוחזר מהר מדי לתחייה, והבת, אביגיל, תובעת לדעת אם התגלה משהו אמיתי בסריקת מוחו של אביה. ללוריא כבר ברור שלא יוכל לשקם בכוחות עצמו את האמון שכשל בגן-הילדים, והוא מעביר איפוא את השיחה לשותפה החדשה, כדי שתעיד כרופאה, שהאטרופיה שהתגלתה עודה קלושה, ולכן אין סיבה לא להחזיר בינתיים לסב את כבודה של תורנות-יום-שלישי שנשלל ממנו.
אך עם הדאגה של הבן הבכור יואב, שמגיעה עד מהרה מן הצפון, הוא מתפתה להתעמת בעצמו, ומשלה את עצמו שאפילו אפשר להשתעשע באוזניו בסימנים הראשונים של השיטיון. בקלילות מדומה הוא אומר, לא נורא, אני עדיין מזהה אותך, בני, אבל מי יודע אם זה עוד יימשך זמן רב, לכן, אם אתה רוצה ממני משהו, כדאי שתזדרז. אבל עליזות היפה לימים רגילים, קורסת נוכח תצלום רפואי. בשנה האחרונה ניסה הבן, למען כבוד אביו וגם למען כבודו שלו, לבטל בתנועת יד סימנים של בלבול ושאר מוזרויות שהבחינו בהם עיניה הביקורתיות של אסנת אשתו, אבל עכשיו מתהפכת ההכחשה לבהלה, ובמקום לנחם את אביו ולהבטיח לו את אהדתו הנאמנה, יהיה מה שיהיה, הוא תובע לדבר עם אמו כדי לקבל תשובה ברורה ומוסמכת, כי כל מה שנאמר זה עתה ברוח שובבה לא רק שאינו נחשב, אלא אפילו עלול להתפרש כסימן ראשון של השיטיון.
לוריא, שהעביר את הנייד לאשתו, מתרחק מטווח שמיעה, כדי לחסוך מעצמו את הפירוט הרפואי שרופאת-הילדים מרצה בזהירות ובעדינות לבנם. ולא רק בגלל חרדתו מאותו משהו קטן ש"יכול וגם נוטה" להתרחב, אלא גם כי קשה לו להיות עד לצער ולכאב של בנו, המבין מן-הסתם שלא רק חיי הוריו עומדים להשתבש, כי אם גם חייו-שלו. ומן הצפון הגלילי שלו, שבו הוא בעליו וגם עבדו של מפעל מצליח לשבבי מחשב, חוזר יואב ומברר שוב ושוב מה בדיוק אמר הרופא, וכשהוא שומע שיש אפשרות שהנפש תהיה מסוגלת לבלום את ניוונו של המוח או לפחות להאט אותו, הוא נאחז באמירה הסתמית הזאת ודורש מאמו יוזמה ממשית כדי להפעיל את נפשו של אביו, אשר לדעתו הצטמקה בגלל היציאה לפנסיה.
וכך, במקום להיות אלגית ומהורהרת, נעשית השיחה של האם עם בנה נרגשת ונרגזת. וכשהיא נגמרת, פונה אליו אשתו בזעם:
- איך ייתכן שאמרת לו שפיטרנו את העוזרת?
- מי אמר פיטרנו? אמרתי, צימצמנו.
- כי פתאום הוא מטיח בי: אסור לך להפוך את אבא למשרת שלך.
- למשרת שלך? תוהה לוריא, עד כדי כך? מה קורה לו? הוא כנראה מבוהל כל-כך מהשיטיון, שהוא מתחיל לחפש אשמים בכל פינה.
- לא, לא, היא רותחת, אל תגיד שוב שיטיון. הלוא הרופא הזהיר אותך לא להגיד.
- אז מה להגיד?
- תגיד ערפול, טשטוש, בלבול... עוד נמצא מלים טובות יותר.
הוא מתבונן באשתו בחיבה. עודה בחלוק רחצה, לראשה כרוכה מגבת כמו טורבן, ולמרות גילה היא נראית כרקדנית הודית או טורקייה. האם תעמוד בשיטיון שלו אם ייקרא בשמות אחרים?

התרדמה חוטפת אותה מידיו עוד לפני שהצליחה למצוא בשבילו "מלים טובות יותר". תשושה מיום רפואי, שתחילתו במרפאת הילדים שלה, ומבוהלת ממרפאה אחרת, שבה הוטלה עליה 'שותפות' בריפוי בלתי-אפשרי, היא ניתקת מבעלה והשינה ממהרת לחמול עליה. הוא מכסה את כפות רגליה, שטרם מצאו לעצמן מקום מתחת לשמיכה, ולפני שיפקיר גם את עצמו לחסדה של השינה הוא מבקש בכל-זאת לבחון בקפדנות את התצלום של קליפת מוחו, כדי להחליט אם האטרופיה שחמקה מעיניו ממשית או רק אפשרית. אבל התצלום נשאר במכונית החונה בחנ?יה התת-קרקעית של הבניין. והוא יורד בנעלי-בית ובלבוש קל אל המכונית שרסיסי הגשם עדיין מרעננים אותה.
זו מכונית בינונית לעומת המכונית החזקה והמרווחת, המפליאה לגמוא כבישים ולדהור בדרכי עפר, שנתיבי ישראל העמידו לרשותו בימיו כמהנדס בכיר. אומנם גם לאחר צאתו לגמלאות נשארה ברשותו הקשישה, תמורת סכום סמלי, אבל כשהתגלתה כגמלונית בסבך החניות במרכזי העיר, וצבעה האפור גם העלים אותה בחניונים תת-קרקעיים, היא הוחלפה במכונית חדשה, קטנה ממנה אבל גבוהה יותר, מכונית שקל להיכנס לתוכה ולצאת ממנה, ובצבעה האדום הבוהק היא מזדרזת לבשר על עצמה גם למבט שהתעייף מעט עם השנים. ולאחרונה החל לוריא, רק בחשאי, להחליף איתה לפעמים מלה או שתיים.
למען האמת, המכונית היא שפנתה אליו ראשונה. לאחר שלמד להשתלט על אבזריה ועל אורחותיה, היה נדמה לו שבזמן ההתנעה מצטרף לגרגור של גלגלי השיניים והבוכנות, גם מלמול דקיק קצרצר, בת-קול יפנית או קוריאנית של נערה או ילדה, שאולי הושתלה במערכת החשמל כמין ברכת-הדרך לנהג שבחר במכונית הנכונה. מובן שמעולם לא סיפר לאשתו על הקול הנשי הזה, שלא להוסיף חרדה על חרדותיה, אבל כשהוא לבדו במכונית הוא לפעמים מהמהם אל הנערה בחזרה: כן, יקירתי, אני שומע אותך, אבל לא מבין.
אולם עכשיו, בשעת לילה, אין סיבה להתניע את המכונית ולהפר את דממת החניה. הוא מדליק את האורות הפנימיים, אוסף מהמושב האחורי את המעטפה שהגשם אכן טישטש בה את שמו ואת מספר זהותו, ושולף בזהירות את התצלום הגדול כדי לבדוק סוף-סוף אם האטרופיה, שאשתו כה הזדרזה להודות בקיומה, היא אכן ממשית, ואם כן, לאן היא נוטה. אבל היכן היא? איך מזהים אותה? בתצלום פזורים כל-מיני חללים כהים, רובם מן-הסתם חללים טובים ואפילו נחוצים, שהרי הנוירולוג לא נטפל אליהם. איך איפוא להבדיל בין כהה טוב לכהה רע?
הוא שומט ראש לאחור ועוצם עיניים. אם הולכים ונעלמים באטרופיה החדשה דווקא שמות פרטיים, יש חשש שגם השמות של אשתו ושל ילדיו ונכדיו ייעלמו בחור השחור הזה. הביזיון בגן-הילדים היה רק רגע של חולשת-דעת? או שמא זיהתה ה?טב??ע?ה קדומה בילדון הזה משהו מוכר ולכן נמשך הוא אליו? נכון, מעכשיו יהיה קל להאשים בכל טעות או תקלה את רפיסות המוח, אבל האם יהיה בכוחה של הנפש, שהנוירולוג הפריד אותה מן המוח, להיאבק בשכל המתעתע, או להיפך, דווקא להצטרף אליו?
הוא מחליט לבחון אם זיכרונו מדייק בקוד ההתנעה של המכונית. ואף שהזיכרון לא מאכזב, הוא שם לב שבגרגור המנוע נעלם המלמול של נערת היצרן. טוב מאוד, לוחש לוריא, ככל שיפחתו ההזיות כך יהיה קל יותר לנפש לתחזק את המוח המתמעט. העיקר להיזהר ליד ההגה. כי אם יישלל רישיון הנהיגה בגלל טעות או אסון, הוא יאבד את טעם החיים. ולפיכך, כדי לבדוק את דיוק שליטתו במכונית, הוא מקרב אותה בעדינות עד לסנטימטרים מעטים לפני נגיעה בקיר. אחר מעביר להילוך אחורי, ובצפצוף קצוב נסוג אל לב החניה, לקראת מכונית החונה בצד הנגדי. ופתאום מציפה את פניו אלומת אור, ומכונית שנכנסה לחניה בתנופה נעצרת בחריקה לאפשר לרכב האדום להשלים את הסיבוב לקראת היציאה, אבל לוריא אינו רוצה לצאת, אלא רק לבחון את רמת שליטתו, ולכן הוא מבקש להחזיר את המכונית אל מקומה המקורי, והנהג שהמתין לשווא כנראה החל להיות מודאג מתמרוני הסרק של לוריא, וכשכן טוב חש חובה לברר אם הנהג הקשיש זקוק לעזרה. לא, הכל תקין, אומר לוריא לצעיר הנוקש על חלונו, שכחתי משהו במכונית ובאותה הזדמנות בדקתי משהו במנוע. עיניו של הצעיר נמשכות אל התצלום של קליפת המוח, הגלוי על המושב, סוקרות את כפות הרגליים הנתונות בנעלי-בית ישנות. לילה טוב, מפטיר לוריא כדי לסלק את הסקרן. לילה טוב, ממלמל השכן, ובכל-זאת חוזר ושואל את לוריא אם הוא בטוח שאינו זקוק לעזרה.
צריך להיזהר ברשות הרבים, אפילו בחניה של בניין פרטי. תצלומים רפואיים חשופים, לבוש מרושל ונעלי-בית עלולים לעורר חשד שהדעת התרפטה. גם אם הנוירולוג מסרב לקבוע שיטיון, ואשתו מחפשת מלים נעימות יותר, צריך להקפיד על הופעה מסודרת ונקייה. לכן הוא מחזיר את התצלום למעטפה, ובטרם יגיע שכן נוסף הוא ממהר לחזור לדירתו, שם הוא מגלה שבסערת רוחה שמטה הנרדמת את השמיכה, ואפילו צריך להעלות אור קטן, חלוש ביותר, על-מנת להשיב את הסדר על כנו. ודינה כבר פוקחת עיניים.
- לאן נעלמת?
- ירדתי לחניה, כי דאגתי לתצלום ששכחנו במכונית.
- למה לדאוג אם לכל תצלום יש עותק במחשב, ובכלל, בקרוב יעשו לך צילום נוסף לראות מה השתנה.
- אבל איך אדע מה השתנה אם אני עדיין לא מבין מה קיים.
- אין הרבה מה להבין. גם מה שהתגלה בקושי קיים.
- בעצם מה שמו של הנוירולוג, פתאום הוא פרח לי.
- דוקטור לאופר.
- לא, שמו הפרטי.
- בשביל מה לך?
- הרי הוא אמר לי לא לוותר גם על השמות הפרטיים.
- נדמה לי ששמו נדב, או גד. אבל מה זה חשוב עכשיו?
- כי את ודאי זוכרת מה הוא הסביר על התשוקה.
- ודאי.
- שגם היא חשובה למאבק.
- חשובה או לא חשובה, הרי ממילא לא נוותר עליה.
- עכשיו?
- לא. עכשיו יהיה קשה לא רק לי אלא גם לך. אבל מה הבהלה, אתה הרי יודע שתמיד אהיה אתך.

בבוקר הוא אומר לאשתו: המכונית היא שלך היום.חסרים בבית מצרכי יסוד רבים כל-כך, גם במזון וגם בחומרי ניקוי, שאצטרך לקפוץ לארגן את המשלוח הגדול מהסופרמרקט. הנה הרשימה, תבדקי מה חסר ומה מיותר.
- ולשוק לא תלך?
- אם אלך זה יהיה רק בשביל פרי או ירק מיוחדים.
- בתנאי שיהיו טריים וגם יפים. אל תתחשב במחיר, רק בטיב. וכשאתה עובר בפינת הפרחים, תבקש מאיריס צרור כלניות.
- איריס?
- המבוגרת, לא הצעירה, היא כבר תזהה אותך בעצמה, וגם שם אתה צריך לבדוק שהפרחים רעננים.
- אבל הבית כבר מלא פרחים.
- פרחים תשושים, שזקוקים לתוספת רעננה. לכן תזכור להביא רק כלניות. זאת העונה שלהן, שלא יפתו אותך לפרח אחר.
- הבנתי.
- ואני אחזור לכל המאוחר עד שתיים. תתאפק ואל תאכל בלעדי.
- עד שתיים אני אחזיק מעמד. אבל האם לא כדאי להראות את התצלום שלי למישהו אצלך במחלקה, כמובן בלי לגלות של מי הוא?
- אין מה להראות. הכל ברור. וכדאי שגם אתה תוציא לך מהראש את הראש שלך. מה שהתגלה קטן כל-כך ומטושטש, שמי שלא מומחה בתצלומים כאלה לא יבחין בכלום.
- אבל סליחה, סליחה, למה את, שלא מומחית בתצלומים כאלה, ודאי לא של מבוגרים, הזדרזת לאשר את הדיאגנוזה?
- כי אני מומחית בך.
- זאת כבר התחכמות.
- רגע, אני לא מומחית בך?
- חלקית... רק חלקית. וכשיגיע השיטיון בכבודו-ובעצמו כבר תהיי אבודה.
- שוב המלה הזאת.
- אז תציעי כבר מלה אחרת ונראה אם היא מתאימה.
הק?ניון אינו רחוק, ובשעת בוקר גם אינו הומה. מאחר שהדרך קצרה מעדיף לוריא להאריך אותה מעט ולהתנהל במשעולי הפארק העירוני, שמשתעשע בו עכשיו ערב-רב של כלבים, חלקם מפזזים עם רצועותיהם סביב אדוניהם, וחלקם חופשיים לגחמותיהם. מבטו של לוריא משוטט עליהם בחיבה, מנסה למצוא ביניהם כלב שידמה ל?זאב האפרפר, כלב המשפחה הנאמן, שלפני שלוש שנים העתיק את משכנו לצפון, לרפד את שארית חייו בשלווה ובחירות שיעניקו לו בנו ונכדיו בביתם הכפרי החדש. אבל החירות הכפרית המריצה את רוחו המתגעגעת של הכלב לנסות להתחבר שוב אל המרכז, ובדרכו הביתה נעלם, מי יודע על איזה כביש נותרה גווייתו. פינוי חיות - כלבים, שועלים, זאבים, כבשים ופרות, שנמחצו למוות, או רק נפצעו, בנתיבים בין-עירוניים - הוא באחריות נתיבי ישראל, ולוריא אף הכיר את הווטרינר הזקן שהיה ממונה על המלאכה הזאת, אבל בכביש שש, שהוא כביש אגרה, מוטלת האחריות לחיות על זכיינית הכביש גורפת הרווחים. ומאחר שהצפון עשיר בחיות בר, שהכביש הרחב, הגדוש במחלפים ובגדרות, חצה לפתע את מרחב מחייתן, תבעה רשות הטבע והגנים לחצוב כברת-דרך קטנה בהר ולטמון קטע מן הכביש ב??מנהרה, לא רק בשביל לשמר זנים מיוחדים של צמחים, אלא בעיקר כדי לאפשר לצבאים ולחזירי-בר, לשועלים ולתנים, וגם לדרבנים ולשפנים, לעבור בביטחון, במיוחד בלילות, מעל לכביש הסואן. הנה, זאת אחת משלוש המנהרות שלוריא היה שותף בתכנונן, וצריך להזכיר לדינה, שמשום-מה התפארה בהן, מה ייעודה המקורי והמוסרי, אבל המצומצם.
הוא מסיע את עגלתו בביטחון במרכול הענק, אבל מאחר שהוא מתנהל בו על-פי הרשימה שבידו, ולא לפי הטופוגרפיה של המדפים, וזאת כדי שלא יתפתה למלא את העגלה במוצרים שאין בהם חפץ, עליו לעבור מטור לטור ולחזור תדיר על עקבותיו, ובחלוף הדקות כבר יש קונים, ובעיקר קונות, שפניו הפכו להם מוכרות, והם מתייחסים אליו כאל דמות פנימית שאפשר לקבל ממנה הדרכה ואולי גם עצה טובה. הפירות והירקות נראים לו טריים, והוא מחליט איפוא לוותר על השוק ולצרף מבחר מהם למשלוח הכללי, והוא מקיף את ערמות הירקות והפירות כמה פעמים, בורר בקפדנות ומעמיס על עגלתו בנדיבות. בדלפק הבשר היה דומה שהביע את משאלותיו בבהירות ובדיוק, אבל בתור לקופה הוא מבחין מבעוד מועד שבמקום כרעי תרנגולת נבחרו משום-מה כרעי אווז, ולפני שצפצוף הקופה יצרף גם אותם לחשבונו, הוא תופס את המארז ושומט אותו אל בין הממתקים שנועדו להשקיט ילדים המאבדים את סבלנותם בתור לקופה.
הכתובת נכתבת בבהירות, ומאחר שהמשלוח עתיד לצאת בתוך כשעה, אפשר לצרף אליו גם את המצרכים התובעים קירור. לפיכך יוצא לוריא מן המרכול קל וחופשי ובידו רק קופסת שלגונים, שתקנו?ת המרכול מסרבות לקחת אחריות על יציבות קיפאונם. ושוב הוא מהלך בפארק היפה, וערוגות הפרחים המקשטות את כרי הדשא מזכירות לו שעליו להביא לאשתו את הכלניות שישמחו את נפשה, חרף דעתו שהפריחה בבית טרם מיצתה את עצמה. השוק חביב עליו, אך למרבה הצער השלגונים לא יחזיקו מעמד, ולכן, לפני שייאלץ להשליך אותם, הוא נחפז ללקק שלגון ועוד שלגון, וגם מציע פה-ושם שלגונים לעוברי-אורח, אבל חלילה לא לילדות או לילדים, ואפילו לא למבוגרים העלולים לחשוד בכוונותיו, אלא רק לפיליפינית חמורת-סבר ולסודני גבה-קומה, וגם לזקן ולזקנה הנטועים יחדיו על מקומם בוהים. לבסוף הוא מגיע לדוכן הפרחים בידיים ריקות וקלות, אך למגינת לבו הכלניות שמלקטת בעבורו המוכרת הוותיקה, המזהה אותו בשם-המשפחה ובשמו הפרטי, נראות לו תשושות ומשונות, ולמרות מחאתה ועלבונה, הוא ממאן לקנות אותן, וכדי לא לשוב מהשוק בידיים ריקות הוא פונה איפוא לדוכני הירקות והפירות.
המשלוח שהקדים אותו חוסם את הכניסה לדירה, ועליו לדלג בזהירות, שלא לרמוס את המוצרים, אשר עד מהרה נכנסים זה אחר זה לדירה ומחפשים את מקומם. לוריא מחבב את עבודת הסידור ומקווה שהיא מחזקת את המוח לא פחות מהתעקשות על שמות פרטיים של בני-אדם חולפים. ופתאום הוא נדהם לגלות שבהיסח-הדעת נקנו הפעם, הן בסופרמרקט הן בשוק, עגבניות בכמות שהבית לא יוכל לעכל במשך ימים רבים.
האם למהר ולהשליך לאשפה חלק מן העגבניות, כדי לעמעם את חרפת הבלבול? זה דבר אפשרי, אבל מכאיב, כי העגבניות אינן רק ממגוון זנים, אלא גם מצטיינות באיכות וביופי. עליו למצוא פתרון יצירתי ולא פחדני, ולכן הוא מתקשר לאחותו, בשלנית ידועה, כדי שתיתן לו עצה. איך פתאום הצטברו לכם כל-כך הרבה עגבניות? לא לכם, הוא מדייק, רק לי. הייתי בסופרמרקט וקניתי עגבניות, ומשם הלכתי לשוק, לקנות לדינה כלניות, אבל הן נראו לי נבולות, ומצד שני, העגבניות היו יפות כל-כך.
שתיקה. אחותו כבר הרגישה בשנה האחרונה בצניחות הזיכרון של אחיה המבוגר ממנה בשנתיים, אבל היא נשמרת מרמז שיכאיב לו וגם לה-עצמה. לבסוף היא שואלת:
- כמה עגבניות קנית?
- בשוק, שניים-שלושה קילו.
- כל-כך הרבה? למה?
- נו?, חשבתי...
- מה חשבת?
עכשיו יש בקולה לא צער, אלא נזיפה קלה.
- כנראה לא ממש חשבתי, הוא מודה, אולי כי הכלניות שהציעו לי היו נבולות, והעגבניות היו יפות כל-כך עד ששכחתי שכבר קניתי קודם עגבניות בסופרמרקט. כנראה חשבתי שזה היה לפני שבוע.
- וכמה קנית בסופרמרקט?
- גם משהו כזה, שניים-שלושה קילו. אבל למה את מתעצבנת? הלוא אני יכול לזרוק הכל, כמה זה כבר עלה? פרוטות... אם יש לך רעיון, תגידי, ואם לא - שום טרגדיה לא קרתה.
- חכה, אל תזרוק... נראה מה תהיה מסוגל לעשות.
- זה מה שאני מבקש. במקום לחקור אותי, תני רעיון. למשל, מרק, או רוטב.
- ובכל-זאת, רגע, צביקה, אתה לא רוצה להבין מה בדיוק עבר לך בראש?
למה להסתיר מפניה את האמת? היא-עצמה משתפת אותם בגילוי- לב מייגע בכל תחלואיה.
- זה העניין... אין הרבה מה להסביר. במוח שלי צץ לו איזה חלל קטן, מין חור שחור כזה, ששואב אליו בזמן האחרון שמות פרטיים של אנשים, זאת-אומרת סתם מכרים, וכשהם נבלעים, כנראה נשאר מקום פנוי.
- פנוי ל?מה?
- נניח אפילו לעגבניות האלה.
- מה אתה מקשקש עכשיו...
- לא, ברצינות, ברצינות גמורה, כי עוד לא הספקתי לספר לך שאתמול בערב היינו אצל מומחה, נוירולוג, דוקטור לאופר אחד, איש רציני שבחן את התצלום של קליפת המוח שלי, והנה, תשמעי טוב, תתכונני, כי עוד מעט אחיך יימוג לך, ייעלם, חה חה, לא בגופו אלא ברוחו... לא יזהה שיש לו אחות... דינה עוד תסביר לך בדיוק איך זה יקרה. אבל בינתיים תני רעיון גסטרונומי, לפני שאני זורק את העגבניות.
- חכה... היא צועקת לפתע, תפסיק רגע עם העגבניות, תגיד קודם מה בדיוק חשב הרופא.
- מה בדיוק חשב הרופא תסביר לך דינה. אני כמובן מגזים, סתם כדי להפחיד וגם לשעשע. אבל אל תדאגי, זה לא מידבק, אומנם הנוירולוג הזה ניסה גם כיוון גנטי, חקר אם יש לנו משהו כזה במשפחה, אבל כמה שהשתדלנו לבוא לקראתו ולמצוא בשבילו כמה תשושי-שכל במשפחתנו, לא הצלחנו, כי הרי אותך, חה חה, לא רצינו להסגיר... ובאמת, ברצינות, גם את יודעת שבסך-הכל אנחנו משפחה צלולה. הרי עוד בבוקר של יום מותה התווכחה אתי אמא בלהט והתעקשה שלעולם לא יהיה פה שלום, ואחר-הצהריים היא הסתלקה לה והשאירה אותנו עם המלחמות.
- מתאים לה.
- כך שאישית, לך, אין מה לדאוג. בינתיים. והדורות הבאים, שלי ושלך, אם במקרה יתעורר צורך, שיתאמצו בבקשה להמציא תרופות חדשות. ובכלל, גנטיקה היא עניין מפוקפק. ורק כי הנוירולוג התעקש למצוא מישהו במשפחה שייתן לו קצה חוט, נזכרתי בקרובה הזאת של אמא, שהגיעה אחרי מלחמת ששת-הימים, מה היה שמה? מימי?
- פיבי, למה לשבש שמות?
- כן, פיבי, שאחרי שנה בישראל צנחה לדיכאון ועברה למוסד הזה, בכפר-סבא...
- משען.
- בדיוק. וכל חודש או חודשיים, בתורנות, את או אני היינו מסיעים את אמא לבקר אותה. אבל אף-פעם לא הבנתי מה בדיוק הקרבה המשפחתית.
- זו בת-דודה מדרגה שנייה או שלישית, שאמא בכל-זאת הרגישה מחויבות כלפיה.
- אם רק מדרגה שנייה או שלישית, האיום לא נורא, לי יש רק זיכרון מטושטש ממנה, כי בביקורים העדפתי בדרך-כלל לחכות בחוץ. אבל בעצם מתי היא נפטרה? לפני או אחרי אמא?
- מי אמר לך שהיא נפטרה?
- רגע, אם אמא נפטרה לפני יותר מחמש-עשרה שנה, למה שדווקא זאת תחזיק מעמד? אבל למה בכלל להיטפל אליה? הרי רק כי הנוירולוג התעקש על איזה חוט דק מצאתי אותה בשבילו. אבל אל תדאגי, אחותי, נשאר לי מספיק זמן להסתובב צלול בעולם, לא תחסלו אותי בקלות. ואת סיפור העגבניות תעזבי. אני אתגבר עליהן בעצמי.
- חכה, אל תמהר לזרוק. ובכלל, ממני אל תתבייש בבלבול שלך. תן לי רגע להציץ בספר בישול ואולי אמצא איזה רעיון לא-מסובך בשבילך.
זמן רב חולף עד שאחותו חוזרת אליו בטלפון ומכתיבה לו מתכון

המנהרה / אברהם ב. יהושע. הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 324 עמודים.

האזינו לספר במלואו באתר אייקאסט