הבמאי פיטר ברג והכוכב מרק וולברג מרכיבים את אחד הצמדים הבולטים בהוליווד של העשור הנוכחי. יחדיו הם חתומים בחמש השנים האחרונות על ארבעה סרטים. כל אחד מהם התרחש בזירה אחרת, מפיגוע במרתון של בוסטון ועד אסון באסדת קידוח נפט, אבל כולם היו פטריוטים, כוחניים, גבריים ומלאי ביטחון בעצמם. זאת כיאה לאישיותו של הקולנוען, שלא פעם הוגדר כמעין קלינט איסטווד לצעירים ולעניים.
בגוף העבודה המשותף שלהם ניתן למצוא סרטים טובים יותר - למשל "הגיבורים של בוסטון" האפקטיבי, וטובים פחות - לדוגמה "אסון בלב ים", שבדרך בה תיאר אסון נפט ירד לרזולוציות האזוטריות ביותר הזכורות בקולנוע ההוליוודי העכשווי. בסוף השבוע האחרון הגיע לאקרנים בארץ וברחבי העולם השת"פ הרביעי של השניים, "22 מייל", ומצער להכריז כי הוא הכושל ביותר של הצמד.
לכל הפחות, זהו כישלון שעומדת מאחוריו תעוזה כלשהי, כיוון שברג עושה כאן ניסוי באמנות הסיפור. הוא לוקח עלילה שגרתית למדי, בה מגלם מרק וולברג סוכן אמריקאי המגן על מקור מודיעיני מפוקפק במדינה אסייתית כלשהי שהשם שלה לא מצוין, ומפרק אותו לגורמים. מה זה מפרק אותו? שובר אותו לקוביות קטנטנות, כאילו היה מדובר בציור של פיקאסו.
לא רק שהמבנה אינו ליניארי, וכל הזמנים מתערבבים מול עינינו, לא זו בלבד שהעלילה בנויה על משחקי זהויות, תרגילי עוקץ וסוכנים משולשים למיניהם, אלא שאפילו בכל סצינה כשלעצמה, יש בדרך כלל מוקד התרחשות כפול ויותר מנקודת מבט אחת. בקיצור: סמטוכה.
ניסיונות כאלה, כפי שאמר אייל שני, הם או הצלחה ענקית - או, רוב הסיכויים, התרסקות איומה, וזה אכן מה שקורה כאן. כתוצאה מכך, "22 מייל" הופך לעיסה לא קוהרנטית, שכמעט בלתי אפשרי להבין מה קורה בה. הצלחתם בכך? ברכותיי, לא צריך פסיכומטרי, התקבלתם לרפואה.
רק שני רעיונות כללים ניתן לחלץ מהבלגן, והם לא מפתיעים יחסית להיכרות המוקדמת עם הבמאי. הסרט מציג את כל מי שאינם אמריקאים כאויבים בוגדניים - בין אם זה תושבי המדינה האסייתית, שאת שמה אפילו לא טורחים לומר כאן, המוצגים כבליל של יצורים מפלצתיים, או נציגי האימפריה הרוסית, שגם היא משתלבת בעלילה באופן סבוך כלשהו, ומתוארת כאן כזדונית ותאבת נקמה.
נוסף לכך, כרגיל אצלו, ברג מקפיד להמחיש מהו מבחינתו מקומה של האישה בחברה. יש כאן דווקא דמות של סוכנת מיוחדת מיומנת ולכאורה לא פחות קטלנית מאשר עמיתיה הגבריים, אבל גם היא נזקקת בסופו של דבר להצלה ברגע האחרון מאחד מהם. נוסף לכך, אף שאינו מדבר על חייהם המשפחתיים של הסוכנים האחרים, הסרט טורח להדגיש עד כמה גיבורתו הנשית היחידה נכשלה כאמא ואף מעניש אותה על כך - ובאופן סמלי, את בעלה לשעבר ואבי ילדה מגלם הבמאי עצמו, שחקן בעברו.
לא נתעמק יתר על המידה באידיאולוגיה של הסרט, שכן מגוחך לנתח לעומקו תוצר כה זניח. נוסיף רק כי בצד וולברג, מככב כאן איקו איוייס, הכוכב האינדונזי שהתגלה לעולם ב"הפשיטה" המהולל וגם כאן זוכה להפגין ניצוץ מכישורי ההרבצות הפנומנליים שלו, אך רוב הזמן הולך לאיבוד בתוך המחית העלילתית חסרת הצורה.
ייאמר לזכות הסרט שהוא קצר - כשעה וחצי, שאין בה שום מריחות. תמיד קורה בו משהו, חבל רק שלא ברור מה ומי נגד מי. תמוהה מכל העובדה שגם סיומת ראויה אין כאן, שכן ברג טורח להותיר פתח עצום להמשכון, כאילו מדובר היה ב"הנוקמים: מלחמת האינסוף" ולא במותחן פעולה מקושקש. מבין כל מהלכיו החצופים כאן, זו ככל הנראה החוצפה הגדולה ביותר.
