"מיי פירסט סוני" הוא אחד מספרי המקור המרגשים שקראתי. העובדה שאמא שלי המליצה על הספר, יחד עם הרזומה המפקופק של "אחד משלנו" עליו חתומים, בין השאר, הברבשים, גרמו לכך שרף הציפיות שלי היה בקרשים. אחרי שהזלתי דמעה תוך כדי קריאת הספר (ויש מי שנושף בעורפי ונוחר למען האמת ההיסטורית: "התייפחת כמו משוגעת"), מה התרגשתי ברואי את הפרומואים המבשרים על ביאת הסדרה.
הסדרה משווקת כחבילה כלל ישראלית, כ"שלושים ומשהו" של המזרח התיכון, דרמה משפחתית עם תובנות פסיכולוגיות, שההוויה הכללית על נגזרותיה הסוציו-פוליטיות מחלחלות לתוכה כמו רעל, כמו גלגל הצלה, כמו "חלק מהחיים". סיפור המסגרת הוא כזה, פחות או יותר: אמא דרום אמריקאית, שמאלנית עם היסטוריה של מאבק אנטי-פאשיסטי, אבא ממשפחת האצ"ל, מחזאי עם בעיית-כתיבה בגודל דרום אמריקה, ושלושה ילדים - מתבגר צדקן, בת קטנה וטרום-מבינה וסנדביץ' שמנמן שמצלם באופן כפייתי, רואה את העולם דרך מצלמת הסוני, מתייק ומקטלג באדיקות, ממיין את העולם לנושאים כדרך נואשת לארגן סדר ומשמעות בכאוס של המבוגרים (תכונת התיוק האובססיבי נשמטה כנראה בגירסה המתוסרטת לטובת אפשרויות ויזואליות עם אפקטים של מצלמות וידאו). הוא המספר, מצלם בלי להבין, מנחש את העולם, ולאט לאט מבין יותר מדי והופך לילד מבוגר. ויש גם משפחה מורחבת שנקרעת בין חילוניות לדתיות, בין אצ"ל למר"צ ובין עוד כמה דברים. זהו גם סיפור על משבר נפשי שלא מצליחים לצאת ממנו, על כישלון. בעצם, זהו סיפור הטרגדיה של מה שמכונה אצלנו האליטות הישנות, מלח הארץ. דמות האב, טרגדיה של גבריות ישראלית, בת לדור המדינה ואובדת דרך, היא הדמות האלגורית, המשל שנמשלו הוא "איפה טעינו".
בשלושת הפרקים הראשונים (ואני כל כך מקווה שלא המציאו לצורך הסדרה סוף טוב) לא מצליח יורם חטב להיות מאני-דיפרסיבי כנדרש מהדמות הכריזמטית והנוגעת בתהומות ששרטט ברבש בהצלחה בספר, ונשאר מלנכולי כהרגלו. הוא שחקן טוב, אבל כשהתמליל מהלל את "חיוך השמש של אבא" חטב עושה טובה. הדרמה של הנפש המיוסרת, שסובלת מפני שמרוב עיסוק עצמי היא נתפסת כאגוצנטרית על ידי סביבתה, הופכת בהכרח את כל אוהביה לדמויות משנה באפוס שלה - הדרמה הזו מתחוללת בסדרה מעט מדי. הבימוי לא מחליט בין מלודרמטיות עם יצריות מתפרצת לבין הליכה על אנדרסטייטמנטס ומדשדש היכנשהו בין השניים, עד כדי רגעים שכמעט דומים ל"קרובים קרובים". הכל מבוצע לעילא (על ידי כולם), הכל אפקטיבי, אבל לא שואף לנקודה דרמטית, אלא רק רוצה לפרוש סיפור ולחזור הביתה בשלום. לכן הזוועה של ההחמצות המפוארות של הדמויות מתמסמסת לכלל סיפור סטנדרטי, כאבי לב רגילים. הכישלון לא נוקב. לא מתברר כמניע. כגורל. דהוי טיפה.
ובכל זאת זו סדרה מושכת, כי היא עושה את מה ש"הבורגנים" לא עשו - מנסה לדבר את האמת של הרגשות של האנשים. בכבוד, ברצינות ולא בציניות ובלגלוג פארודי. מי שכתב את הדמויות אוהב אותן, וזה הרבה יותר ממה שאפשר להגיד על אסף ציפור. גיבורי הסדרה אינם אטומים וערלי לב, ולכן הקשיים שלהם, המשגים, מעוררי אמפתיה. ואם העיסוק במצוקות גובל בשקיעה ברחמים עצמיים, הרי זה רק מפני שזה מה שהברבשים יודעים לעשות הכי טוב.
בפרקים שראיתי הבדלי האידיאולוגיות הבין-משפחתיים נכחו רק כרקע ולא כחומר הגלם של התהום בין העולמות וככלי להעברת מסרים, וכן לא נכחו החלטורות שעושה אסף, האב, בכתיבת ביוגרפיות של ניצולי שואה, של אחרים, דבר שמונע ממנו לכתוב את "הסיפור שלו" וטח את עיניו מראות שזהו הסיפור שלו. אולי זה עוד יקרה החל מהפרק הרביעי.
* "מיי פירסט סוני" משודרת בערוץ 2 בימי שבת ב-22:00
לגור ביחד ולחיות לבד
5.12.2002 / 11:51