כשהיתה בת 14, הבמאית הנורבגית איראם האק נחטפה בידי הוריה, שהחזירו אותה למולדתה פקיסטן. על בסיס החוויה האישית הזו, היא יצרה את "מה יגידו כולם", העוסק בנערה בת ארצה, שמוצאה גם כן פקיסטני, המנהלת אורח חיים חילוני לחלוטין. בשל כך, משפחתה מאלצת אותה לשוב למכורתה ולעבור שם תהליך של חינוך מחדש. אך גם זה לא בולם את שאיפתה לעצמאות ולשחרור, והיא ממשיכה להיאבק בפטריארכליות של המשפחה, בשמרנות של קרוביה ובדיכוי שהם מנסים לכפות עליה.
הסרט נבחר לאחרונה לייצג את נורבגיה בקרב על האוסקר, ועלה כאן לאקרנים בסוף השבוע האחרון. הוא מצטרף לכמה תוצרים עכשוויים דומים, למשל "חבורת בנות" הצרפתי, בהן המוקד הוא מגדרי ולא אתני, והביקורת היא פנימית ולא חיצונית. כלומר, "מה יגידו כולם" אינו עוסק בקשיי הקליטה של המהגרות ובגילוי גזענות כלפיהן. אלה בכלל לא קיימים כאן, והבעיה הפוכה: המצוקה של הגיבורה נובעת דווקא מכך שהשתלבה בחברה הסקנדינבית החילונית בצורה מוחלטת, מה שמעורר את חמתם של הוריה.
ההורים, בניגוד אליה, עדיין חיים במעין אוטונומיה תרבותית ודתית של ההגירה הפקיסטנית, וחוששים כי היא תכתים את תדמיתם בחברה הסגורה הזו. עם הזמן יתברר לנו כי קרוביה פועלים לפי שיקול אחד, שבשמו גם נקרא הסרט: החשש מה יגידו השכנים. וכדי שהם יאמרו טובות, חפצה המשפחה כי היא תנהל אורח חיים מסורתי, תשמור על בתוליה עד החתונה ותינשא למוסלמי. הגיבורה, כמובן, לא מוכנה לכך, ומשלמת מחיר כדי למרוד במוסכמות.
את הנערה מגלמת מריה מוזדה, שחקנית צעירה שזה תפקידה הקולנועי הראשון, אך היא מפגינה מיומנות וביטחון של כוכבת מנוסה. התגלית נמצאת על המסך כמעט בכל סצינה וסצינה, ונושאת את הסרט על כתפיה בהצלחה. הנוכחות המרשימה שלה ניצבת אחת הסיבות העיקריות לכך ש"מה יגידו כולם" מצליח לסחוף, לעורר הזדהות ולא לשעמם לרגע.
זהו סרט אפקטיבי, לא בהכרח מניפולטיבי, אך בהחלט כזה שגורם לקהל המערבי לשבת באולם, לצקצק בלשון ולהיאנח "אוי אוי, מה שהם עושים לה". אפשר להגדיר אותו כפמיניסטי ומעצים נשים, אך גם אי אפשר להתעלם מכך שהוא מאשש את כל הדעות הקדומות שיש לצופים על המהגרים המוסלמים. אלה ודאי ייצאו מן ההקרנה ויפטירו "אוי אוי, זה בדיוק כמו בפרק של צבי יחזקאלי על בתי הקפה בפריז שאסור לנשים להיכנס אליהן". בקיצור, כמעט וניתן היה לומר כי זהו בידור מהוגן לקהל בורגני ותו לא.
עם זאת, בסופו של דבר מתגלה כי יש בסרט ממד מעניין, שהופך אותו לפחות שטחי מכפי שאפשר היה לחשוב. הוא אינו מתאר את הכל בשחור ולבן ולא מעצב את כל הדמויות באופן קריקטורי, אלא מציג באופן דו-משמעי את דמות האב, ואת הקונפליקטים והדילמות שעומדות בפניו. הבמאית מצליחה לעשות זאת בכוחה של מצלמתה בלבד, בלי להשתמש במילים. וכך, הרגע הכי יפה ב"מה יגידו כולם" מתאר את הבעות פניו של האבא, השואף כי בתו תהיה אקדמאית ואשת קריירה, ברגע שמתחוור לו כי קרובי משפחתו מייעדים לה עתיד של עקרת בית.
הפנים האלה אומרות הכל, והן מובילות את האב לבחירה קשה אך בלתי נמנעת, ואת "מה יגידו כולם" לרגע השיא שלו; רגע שהופך אותו מדרמה עשויה היטב אך פשטנית, ליצירה מורכבת בהרבה, אנושית ומפתיעה, עם סיומת יפה ומוחצת שקשה להישאר אדישים מולה. איראם האק, אם כך, הצליחה להפוך את הסיפור האישי שלה לסרט שלכולם כדאי לראותו.
